דווקא כשחשבתי שאני סולדת מסיכומים ונאומים, גיליתי שאני פשוט לא יכולה בלעדיהם. הבנתי שיש בזה צורך עצמי שאני חייבת לקיים. אולי זהו בעצם נרקסיזם מינורי שהיה חייב לבוא אחרי הלקאה עצמית של שנים, של למידה מחדש של עיקר ותפל, של אהבה אישית רגשית שהתעטפה בצלופן מרעיש של שנאה עצמית קלה ברגעים מסוימים. החובה הזאת לעצור רגע ולמחוא לעצמי כפיים בלב ככה בשקט, לעתים תוך כדי מקלחת, לעתים תוך כדי שיחה עם חברה. לומר לעצמי שהנה, לא האמנתי, הייתי הראשונה לרדת על עצמי שלא אצליח והפלא ופלא שמעתי קול פעמונים ואת תרועת הניצחון.

השנה הזאת הייתה מטורפת. היה לי דבר אחד כשהחלה הקורונה- לא משנה מה- אני חייבת לשמור על שמחת החיים שלי בשביל הבן שלי. הוצאתי לחל"ת, לא ידעתי מה יוליד יום ועל כן הייתי חייבת לארגן סדר יום, שגרם לי לארגן את מחשבותיי. גם ברגעים שחשתי הכי חלשה, שמתי את מדי גיבורת העל הדמיוניים שלי. שלא לשמה יהיה לשמה. ובהחלט היה. זאת הייתה שנה של שיחות נפש, בלי פסיכולוג. שנה של חיבוטי לב ודילמות וגם הרבה שלווה בין טיפות הבכי.

זו שנה שהבנתי שלחברות יש פג תוקף. שיש חברים שילוו אותך מהתיכון ומהצבא, לא משנה מה. ויש כאלה שיבואו לתקופה מסוימת, יחזיקו לי את הראש ואת הלב, ואז יחזרו כלעומת שבאו. בלי סיבה הנראית לעין ובלי הסבר ממשי שיחושו שהם צריכים לספק. כי ככה ותתמודדי. אז התמודדתי. אט אט חדרה למוחי ההבנה שיש חברות של זמנים, של רגעים.

והיה משהו מנחם בכך. פתאום קלטתי שהחברים ששם מאז ומתמיד, יהיו שם מאז ולתמיד, לא משנה מה יהיה מצבי האישי, הגופני, הנפשי או הזוגי. הם יתמודדו איתי, מולי, לצידי, כי הם ירצו. מבחירה. לא משנה באיזה מינונים הם יגיעו, הם לעולם לא ינטשו את המערכה עם פצועים בשטח. הם ידעו להיות איתי כשאצחק ואצחיק, אבל בעיקר כשאבכה ואתמודד  עם דברים בלתי צפויים. ושם, ממש שם, יחזקו את אמוני ואהבתי בהם. והם ימצאו לי את השמש, גם כשהיא תתחבא ממש טוב בין העננים. בעצם הבנתי שחברויות מסוימות הם ממש כמו אקסים. הם יגרמו לי להרגיש הכי טוב בעולם ובאותם רגעים אאמין להם שהם הכי אוהבים אותי בעולם, ואז ינטשו את הספינה בלי גלגל הצלה. אבל אחרי שאגיע אל החוף בכוחותיי אשכח אותם, כמו חלום רע. בעקבות כך הבנתי שאני חייבת לשחרר. לשחרר אנשים, תחושות והרבה ביקורת עצמית.

תמיד שאלתי את עצמי כשלא מצאתי את הזוגיות שרציתי מה דפוק בי. הבנתי שאני לא בחורה סטנדרטית בחיים התל אביביים שחייתי אז, שיש לי מה לומר בפרצוף, וזה לא תמיד נעים למשמע אוזניים. הבנתי שמצבי המשפחתי יכול להיתפס כפחות נוח, אבל בעיקר חשבתי שהדעתנות שבי, היכולת ליזום קשרים ובעיקר להביע רגש אמיתי כלפי הצד השני,- נתפסת כחולשה.

לא מעט דייטים אמרו לי ש"אני מדברת יותר מדיי", "יוזמת מדיי", "מראה עניין רב מדיי" ורמזו לי בעצה חברית אגבית, אחרי ששחררו אותי לדרכי להוריד מינונים, בשביל הקשר הבא. מתוק מצידם. האמת שניסיתי, מקשר לקשר, ומפגישה לפגישה ניסיתי להיות פחות אני ויותר מה שמצופה ממני להיות. זה לא צלח. אחרי שעה לא יכולתי להתכחש להוויתי, חזרתי להיות הלירון שהייתי. פשוט אני. בסוף זה השתלם.

בחרתי לאהוב, בטבעי, במזוקק. בחרתי להציג את הפאקים שלי, שדווקא זכו להערכה. בחרתי להגיד ולכאוב ולבכות ולהצטער. סיפרתי את סיפור חיי לחסון שלי. שנינו פתחו כר נרחב של כאב, של וידויים ושל הבנה. קיבלנו מהלומות, עברנו מהמורות וקמנו. שוב ושוב.

גיליתי שהאמת והכנות הם המתכון המנצח ושלא משנה מה, התכליתיות מטהרת. בחרנו לשתף במאורעות לא מחמיאים, על אף ולמרות. ובעיקר בזכות, והבנו שאנו בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש. ועם כל הכאב, הקושי והדמעות לא הייתי מוותרת על השיעורים לחיים שלימדו אותי הבחירות הלא נכונות במרוצת הזמן. חג בחירות שמח.