"יש בה קסם", ניסיתי להסביר בפעם המי יודע כמה להוריי. קסם, קראתי לזה. פיח מכוניות בעיניים, אבק באוזניים, מלא רעש וצפיפות בעיר שחנתה לה יחדיו, שדבר אחד היה לי ברור מגיל תיכון - והוא שאגור בה. עם השנים הקסם התפוגג, התחזק, התאדה, בא והלך בתעתועי חושים. אבל מה שהיה מדהים, שאף פעם לא נס ליחו, הוא לא נעלם.

בשלוש תקופות שונות גרתי בתפוח הגדול של ישראל. עם החבר השני, אחרי צבא, אז לא הבנתי כלום. לא מה תפקידם של הפאנקיסטים בכיכר דיזינגוף, לא מה תפקידן של מסעדות הגורמה ומדוע יש דיבור תל אביבי מגניב. עם הזמן והחברים שהכרתי, גרנו כקומונה בדירה שכורה בדיזינגוף השוקק וחשנו בו כמו מינימום דיזינגוף 99 הסרט. לא היינו רחוקים משם בהוויה ובחוויה.

בתקופה השנייה גרתי עם החבר השלישי, שלימים הפך לבעלי וללילות לגרושי. הייתי סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב המגניבה וחשתי במינימום בברוולי הילס, עם גינוני קריית מוצקין מקוריים. למרות שחשתי בוגרת ומבינת עניין, היה לי חשוב להבליט את זה שאני מהצפון וגאה בכך.

היה לא פשוט בסביבת הסטודנטים " born and raised". ועדיין למרות שהייתה לי גאוות יחידה, איכשהו בתוך תוכי רציתי להיות כמותם. כלפי חוץ בזתי להם, אבל בתכלס, היה בהם משהו שיקי ומרענן. התחשק לי לשים את בושם המגניבות שלהם ולהידמות להם וככה השתעשעתי ביני לבין עצמי במשבר זהות לוקאלי , מה אני באמת.

בתקופה השלישית בתל אביב, גרתי בעצם בשכונה הכי טובה של תל אביב, שהיא בעצם גבעתיים. רוב זמני עבדתי וביליתי בעיר הגדולה וחזרתי לביתי הצנוע, מרחק עשר דקות נסיעה, הפעם בסטטוס גרושה פלוס ילד. סוף סוף הגעתי לנחלה. לא הרגשתי שאני צריכה לסמן וי על איזשהו יעד עתידי. כמובן שהתבדיתי. 

רציתי להוכיח לעצמי שאני משוחררת ונטולת עכבות. ומרוב הרצון להוכיח, שכחתי איך שהוא, איפה שהוא את מקומי בדרך. התאמנתי ועבדתי בחדר כושר הכי מגניב, הכרתי סלבס, יצאתי למקומות נחשבים ויצאתי לשוק הרווקות הנכסף. יצאתי לדייטים, הייתי במסיבות מגניבות וחשתי שהנה זה קורה. "סקס והעיר הגדולה לירון סטייל". כתבתי טורים, הייתי בערבי שירה - זימה וחשתי שאני עושה את המקום. 

גם הסביבה החברתית שבה הייתי הייתה משכרת. לימים גיליתי שאני בעצמי קצת מהתלת. לאחר שניסיתי להוכיח לעצמי שאני שווה בעיני עצמי, ושום דבר שכל גבר יגיד עליי, לא באמת משנה. לא רלוונטי עד כמה ניסיון חיים יש לו. נרשמתי לסדנת כתיבה של רן שריג והתחלתי לקלף מעליי את קליפות הציניות והיומרנות.

כשסוף סוף הבנתי שאני הכי יפה כשנוח לי בנפש, עם עצמי במזוקק, בשורה התחתונה, בלי קריאות השמחה ומחיאות הכפיים מהקהל, מצאתי את נפשי האובדת. ועל הדרך, בפסגת ההר, מצאתי את נפשי התאומה. והפרס הזה לא היה שווה או דומה לשום ישיבה בבית קפה או פלירטוט בלתי פוסק במסיבה מגניבה.

כשסיימתי את שיטוטיי בארץ "נדמה לי", הגעתי לנחלה. וכן, הייתי צריכה להדרים מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות תל אביב כדי למצוא אותה. אבל כמו חברה טובה שנכנסה ללב, אני עושה איתה דייטים גנובים מדי פעם, לזכר דקות יפות.