"איפה יש מידה גדולה יותר של השמלה?" שאלתי את המוכרת החביבה למראית עין. היא הסתכלה עליי, עפעפה בעיניה ואמרה, כאילו כדי מחמאה "זה יחמיא לך. מספיק לך מדיום". חייכתי בחצי תודה והסברתי לה "אני בחודש חמישי, אני עוד רוצה ליהנות ממנה בהמשך הדרך". היא הרימה ראשה ובחנה אותי: "אם את עוד רוצה לגדול הרבה כדאי שתתחילי דיאטה כבר בהריון".
בהלם מוחלט, כשאני מנסה לעצור את עצמי מלתלות אותה על הקולב הקרוב, או לומר לה "חמודה, תתעסקי בקיפול המעטפה של החולצה המקומטת כמו הפנים שלך", יצא לי מלמול חצי מחנך: "אסור לעשות דיאטה בהריון, אפשר לשמור, אבל ממש לא דיאטה" ואז היא ניסתה לדבר על עצמה וטפחה על בטנה (שאמורה להיות הריונית) ואמרה "אני אוכלת רק סלט". עוד המשך קצר מצידי שניסה להרים לי את האגו ולומר לה שאני מאמנת כושר בעברי והיא ממש טועה, אך נפלתי על אוזניים ערלות.
בכנות, היה בא לי להשאיר את הבגדים אצלה בחנות האופנה, המתיימרת לדבר אל כלל האוכלוסייה, לוותר על המבצעים ולצאת בבוז מהחנות.
כאב לי. הרגשתי חנוקה, אבל לא יכולתי להירגע מהסיטואציה.
באותה שניה חלפו כל חיי לנגד עיניי בהבזקים: הפרעות האכילה, החלום להיות דוגמנית, תצוגת האופנה הכושלת בקריות, קבלת המחזור בגיל 17 בגלל דיאטות והרעבות, חומרים משלשלים שהיו חבריי הטובים, ספירת הקלוריות האובססיבית עם אחותי הגדולה, החבר הראשון שנגע בגופי שתפח בגלל הגלולות, הבושה, האשמה, המבט בתמונות מהעבר והידיעה שאף פעם לא יהיה לי טוב עם גופי. כאילו אני נמצאת במעגל קסמים, שבעצם הוא מעגל כשפים, אבל אף פעם לא אגיד על עצמי "וואו את מהממת".
אולי רק בדיעבד ואחרי הלקאה עצמית קשה וממושכת.
התעשתתי במהרה ואמרתי לזבנית: "יש לך מזל שנתקלת בי, כל אישה אחרת הייתה יכולה לענות לך בחריפות ואולי גם לגרום לך לבכות". החלטתי שאני אלמד אותה טאקט מהו. "תביני, כמוכרת בחנות, את חייבת להבין שדימוי גוף הוא נושא רגיש לנשים, כל שכן בהריון. את לא יודעת על מה זה יושב. יש בנות עם הפרעות אכילה קשות, יש בנות שלוקחות הורמונים כדי להיכנס להריון ויש בנות שפשוט מתלבטות אם להיכנס לחנות בגלל תגובות כאלה".
היא לא התרשמה מאוד מדבריי, אך פתאום זה היכה בי. לירון של ההריון הראשון, לפני שמונה וחצי שנים, הייתה מרעיבה את עצמה אחרי שיחת חולין מיותרת כזאת. לירון של אז הייתה בוכה ומתכנסת ומתבאסת על הקילוגרמים שעלו במהלך ההריון.
לירון של אז הייתה יורדת על עצמה שהיא אף פעם לא טובה.
אבל היום, כשאני פחות רזה מההריון הראשון, אך הרבה יותר שלמה ורגועה, אני יכולה לומר לעצמי "וואלה התבגרת".
פתאום הבנתי שכאשר אני מרגישה טוב, אוכלת מאוזן ועושה ספורט במהלך התקופה הזאת, אין לי יכולת או רצון להתבאס על עצמי.
אני פאקינג בהריון מאהבת חיי! כמה פיללתי לרגע הזה. כמה קיוויתי, רציתי, שאפתי, דמעתי.
החלטתי עם עצמי: אני ממשיכה ליהנות ולאהוב את הבטן שלי ולדבר אליה. כי יש לי ילדה בתוכה. יש לבן שלנו אחות. והנה זה קורה. איזה אושר עצום.
כמה כל השאר זניח.
ניצחתי את פחדיי. התגברתי על ההתעסקות המיותרת ב"מה היה אם". אני מודה, גם למוכרת ההיא ה"חמודה", שגרמה לי בדיעבד, לאהוב קצת יותר את עצמי ולסלוח ללירון הילדה.