"מזל טוב, אני רואה את הראש, הבת שלכם דומה לאבא שלה". חדר לידה, איכילוב, עשרה ימים אחורה.
זה קרה. זה אירע. ילדתי בשעה טובה. אני אמא לשניים. וואו, איזה הרגשה.
לא נראה לי שעיכלתי ממש לגמרי.
במציאות המהממת של הזמן הזה, קלטתי שאני מתפקדת מעל המצופה ממה שחשבתי על עצמי.
הופתעתי שהדברים שהכי חששתי מהם בימים הראשונים, התפוגגו כלא היו.
שמחתי על החסון, שהוא אבא מדהים בכל מובן, על הבן הגדול שלנו, שהפך לאח בכור בוגר ושותף ועל עצמי, שנזכרתי בכל הדברים הראשוניים של אימהות לניו בורן, למרות שעברו מעל שמונה שנים.
היטבתי לתאר את זה "כמו לרכב על אופניים באיירון מן בפריז, עם היכולת ליהנות מהנוף, בלי החשש מנפילה".
ואז הגיע חג החנוכה, יש קייטנה לבן הבכור ופתאום נפל לי האסימון שלא נהיה ארבעתנו יחד.
הילד הולך לבית הנוסף שלו, לגרוש.
יש משהו בגירושים שמקבל פתאום זרקור שונה, ברגע שממשיכים הלאה ומגדילים את המשפחה החדשה.
פתאום הבנתי שיהיו רגעים שלא נהיה ארבעתנו יחד, אומנם הם לא רבים, אבל עדיין בעצם קיומם חשתי צביטה עזה בלב.
כל ההורמונים געשו, דמעות זלגו מעיניי כמו הצפות חורף בלתי ניתנות לשליטה.
יש פעמים כאלה שהתאוריה נראית קלילה, המציאות שכאילו היא אגבית בסיפור התיאורטי הופכת למינורית.
אבל לא באמת. היומיום מגיע והכאפה מגיעה איתו.
ואז הבנתי.
כל עוד אנחנו יוצרים זיכרונות מיוחדים והילד כל העת עטוף באהבה מעצימה, הכל בסדר, אפילו מעולה.
חג החנוכה הזה, המלא בכל כך הרבה אור, גרם לי להיות צנועה יותר.
להבין כמה אושר יש ביומיום השגרתי.
כמה שגרה אינה מובנת מאליה.
וכמה אומץ יש בהגשת חלומות לליבי ובהגשמתם.
זוהי אנליזה של מציאות עתידית. תוכנית ריאלטי שאני בעצמי יוצרת במו ידיי.
לירון של לפני שנה בעיקר חששה.
תקופת הקורונה דאז, כשכל דבר אפשרי הדאיג אותי בעודי בחל"ת, הביאה אותי להבנה שבסוף כל חלקי הפאזל הרגשי מסתדרים.
אין צורך לחשוש. אין רצון להקיא את הפחדים החוצה. עם הרבה אמונה בעצמי ועשייה אקטיבית, החרדות פינו מקום לחדר חדש שנבנה בלב
זה הזמן לעצור רגע ולמחוא לעצמי כפיים.
וואלה, למרות משאיות מלאות ביקורת עצמית, אני מעניקה לעצמי את חיסון הגאווה. גם אם הוא מוגבל בזמן.