"תנשמי עמוק לתוך עצמך ותשחררי לאט לאט", נזכרתי בדברי המיילדת המופלאה שלי לפני כמעט חודש ולאט לאט נרגעתי. מדהים כמה עוצמה יש למילים שנאמרות בשעת לחץ וכאב פיזי וכמה עומק ומשמעות יש להן גם היום, כמה שבועות אחרי הלידה.

במהלך הזמן הזה, בהורות לשני ילדים וברגעי לילות ללא שינה, ברגעי בכי שלי ושלה, הבנתי שאני צריכה לגבש לעצמי עוגני שפיות. משפטים מאווררי נשימה, שירגיעו אותי בשעות שאני צריכה להיזכר מהי אימהות לתינוקת חדשה בבית. כמה מדהימים הם הגוף והנפש של האישה שלא זוכרים את הקשיים במהלך הדרך ואדייק ואכתוב - ששוכחים את הרגעים עם התאורה העמומה בהורות וגורמים לנו להביא צאצאים נוספים.

אז כדי שעוד שנה מהיום אקרא וארגע, אולי ברגעים שכבר אהיה בהריון הבא, או אמא לשלושה, אני ממסגרת לי בנפש את המשפטים הבאים, מעצבת לי בתאורת פנים ססגונית את המראה להשתקפות החדשה עם הסטטוס הנוצץ, מלא המשמעויות שלי.

Note to self:  

תבכי, תשחררי, תבכי איתה, בנוכחותה, בנוכחותם. תזכרי שזה בסדר, ולא רק בגלל ההורמונים. יש לך מלא מחוייבות ואחריות ואת בן אדם. את עצמך. לפני שהיית אמא שלו ושלה ושלהם. ואת מלאה רגש וחמלה. מותר לך להתעצבן, לכעוס, להתעייף. בכי משחרר אוקסטוצינים החוצה. הוא טוב ומרגיע.

תדברי עם הבן שלך, עם הבת שלך, תסבירי להם בשפה שלהם שזאת מציאות חדשה גם בשבילך. ואת לומדת אותה כל דקה. תסבירי להם שאת תלמידה בבית ספר הבלתי נגמר הזה של ההורות. וגם את טועה, לא פעם ולא פעמיים. וגם את מתבלבלת לעתים. כי את מאוד רוצה. מאוד רוצה שיהיו בריאים, שלמים ומאושרים. כי אולי מרוב הרצון להצליח במשימה של חייך, את לעתים מפספסת ניואנסים.

זכרי שהתקופה הראשונה של ההסתגלות היא זמנית וחולפת. והקושי של היום, הוא החיוך של מחר. בסוף היא תרים ראש, תחזק את חגורת הכתפיים, תתהפך, תזחל, תלך ותמעד. יצמחו לה שיניים, יהיו לה גזים ויהיה אי שקט, אבל גם זה יחלוף. כולם גדלים בסוף. ולכל תינוק, לכל עולל קטן יש את הקצב שלו. לא, זה לא הקצב של התינוק של החברות שלך. זה גם לא הקצב של האחיינים שלך. די להשוות. תתרכזי בו ובחוויה איתו. איתה. איתם.

תצאי שניה החוצה. מתוכך. מתוך נפשך. עשי דברים לליבך, לא רק לביתך. צאי עם חברה לקפה. תעשי אימון בחדר כושר. קחי את בן זוגך לדייט במסעדה רק שניכם. החיים היו כאן, לפני שיצרת חיים חדשים. את היית ועודך כאן, אל תשכחי את זה. תעשי לק בציפורניים, לכי לספר, תמלאי את חיוכך בדברים הקטנים. את חייבת להיות נהדרת לעצמך, כדי שתהיי נהדרת לכולם, ולא נעדרת להוויתך.

ובסוף זכרי, שהתמחות בהורות, באימהות היא משימת חייך. היא לא תדמה לשום סטטוס מגניב או תפקיד נחשק בעבודה. היא בלתי נגמרת, יש בה מלא קורסים, חלקם חובה, מרביתם זכות והיא תמיד נוכחת. אולי זה סוד הקסם שבה. את לעולם לא תשתחררי מהצל הגדול והמחמם שלה, גם אם לעתים בחושך, הוא יפחיד אותך.