"מתאימה את עצמי לעולם": דורין פרנקפורט משיקה הרצאה חדשה על מסלול חייה

יוני 2020, חודשים ספורים לאחר פרוץ הקורונה, עמדו מעצבת האופנה דורין פרנקפורט ושותפתה זה 36 שנה, מרגיט סגל, במפעל הייצור הדומם בתל אביב וניסו להבין כיצד לאושש את העסק הוותיק שחטף, כשאר העסקים, מהלומה קשה עם התפשטות המגפה  בישראל.

“ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל כמה שנים פורצת מגפה כזו או אחרת שמשנה את כללי המשחק, אבל מי צפה את הקורונה?“, אומרת פרנקפורט כעת. “זה לא היה קל, וזה עדיין לא קל. יש חששות רבים, ויתרה מזאת, יש חשש גדול שכשיבוא הגל הבא של הקורונה, הוא יגרום לנזק כלכלי עוד יותר גדול.

כל חיי השתנו אז: אנשים לא חזרו לעבוד מכל מיני סיבות, נשארנו בלי צוות, וזה הכתיב את כל תהליך העבודה. אנחנו עובדות כיום עם הרבה פחות אנשים, סגרנו חנויות כי לא הגיוני להחזיק אותן, אבל אני לא יכולה להיות באבל על קונספט שלא צלח קורונה“.

מה בכל זאת סייע לכן לשרוד?
“לשמחתי, עבדתי כל תקופת הקורונה כי כבר בספטמבר 1999, כשזה לא היה מקובל, הקמתי ברוב יוהרה את האתר שלי למכירות אונליין. כבר אז חזיתי שאנשים ירצו לקנות בגדים מהספה בסלון. אז  כשהקורונה פרצה, הגענו מוכנות, יחסית לבית אופנה זערורי במזרח התיכון. מרגיט ואני כל הזמן עבדנו בלהתאים עצמנו למצב הקיים“.

את אופטימית לגבי חזרה לשגרת עבודה רגילה?
“אני לא חושבת שדברים יחזרו לקדמותם, אלא שפעילות חדשה תנצח את הקורונה. מרגיט ואני החלטנו שבמקום לשקוע ולהגיד ‘איזה ייאוש! העולם הוא לא כמו שהיה’, ננצל את ההזדמנות להמציא את עצמנו מחדש. האם כלכלית זה כיף? הכי לא. אבל כל שינוי הוא לא כיף. גם אחרי המיתון של מלחמת לבנון הראשונה לא היה כיף. כשיש סערה – צריך ללמוד לרקוד בגשם“.

בינתיים ניצלה פרנקפורט את תקופת הקורונה גם כדי לצאת בהרצאה חדשה בשם “פועלת אופנה“, שתושק ביום שלישי, 22 בפברואר, בשעה 21:00 ב“טוקהאוס“ בתל אביב,ובה היא מספרת על מקורות ההשראה שלה בליווי דימויים מעבודתה לאורך הדרך.

“הקורונה גרמה לי להבין שאני צריכה לספר את הסיפור שלי לא רק לאנשים מתחום האופנה, אלא באופן כללי“, היא אומרת. “אני לא אוהבת להשתמש במילה ‘הרצאה’, אלא יותר מגדירה זאת כמפגש שבו אציג את עצמי ממקומות שאנשים בדרך לא מכירים בי, מחוזות מאוד אישיים. בחרתי לקרוא למפגש הזה ‘פועלת אופנה’ כי אני חושבת שהצד החשוב ביותר בעשייה שלי זה שאני כל הזמן עושה. ההישגים והמותג שלי מבוססים על תהליך מאוד ארוך של סיפור, ידע ואג’נדה, שחשובה לי בדיוק כמו הבגדים“.

ההכנות למפגש גרמו לך להביט אחורה על הקריירה?
“זה תהליך שאני עושה כל הזמן. אני מאמינה שאין לנו עתיד בלי עבר. אני חושבת על זה בכל דבר, ואני מסיקה מסקנות מהעבר שלי. זה חלק מתהליך העבודה היומיומי“.

מפאנלים עד קפה

פרנקפורט, בת 70, נחשבת כיום לאחת ממעצבנות האופנה המובילות, המהפכניות ופורצות הדרך בישראל. הקריירה הענפה שלה החלה בשנת 1975, אך בנעוריה לא ראתה בתחום זה ייעוד. “כנערה בסוף שנות ה־60 עיצבתי פוסטרים ובתקופת התיכון התחלתי למכור אותם כי ידעתי שארצה ללמוד גרפיקה, מה שכיום נקרא ‘תקשורת חזותית’“, היא מספרת.

“זו הייתה הפנטזיה שלי ולשם כיוונתי. עוד כחיילת נהגתי להסתובב בכל מיני בתי תה עם סלסילה ומכרתי פוסטרים, למרות שזה היה אסור אז לחיילים. אחרי הצבא נרשמתי ללימודי גרפיקה וגיליתי שאני לא כזו מוכשרת בזה, ומצד שני ראיתי שמחלקות לאופנה הן נורא כיפיות. הלכתי ללמוד אופנה בפריז כי בישראל לא היו אז בתי ספר לאופנה. למזלי, ההורים שלי תמכו בי ואני ממש חייבת להם על זה. זה לא היה מובן מאליו לתמוך בחלום כזה בשנים ההן“.

בשנת 1975, כששבה לישראל, ניסה למצוא עבודה בתחום, אך ללא הצלחה. “בשנות ה־70 מי שעבדו בחברות אופנה היו בעיקר ‘הילדים של’, ולא התקבלתי לשם. התחלתי לעבוד מהדירה שלי ברמת גן. פגשתי אנשים בבית ועיצבתי להם תלבושות. התחלתי לתפור בדים במכונה ביתית שיש לי עד היום, ובשביל להתפרנס הייתי אסיסטנטית של צלם האופנה המוביל אז, בן לם. עשיתי הכל – מפאנלים וספונג’ה ועד קפה“.

בשלב מסוים פתחה חנות קטנה בכלבו שלום בתל אביב והחלה למכור בה את הבגדים שעיצבה. “זו הייתה חנות ביזארית“, היא משחזרת. “היו כאלה שצחקו עליי והיו כאלה שבאו לרכוש בגדים להופעות ואירועים. הראשונות מתעשיית הבידור שעבדתי איתן היו ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין, ‘שלישיית שוקולד מנטה מסטיק’“.

בשנות ה־70 וה־80 עבדה פרנקפורט עם מיטב האמנים בישראל, בהם עפרה חזה, ירדנה ארזי, להקת תיסלם, יהודית רביץ, נורית גלרון, שלום חנוך, צביקה פיק, וכן עיצבה את בגדי הזמרים שהופיעו באירוויזיון, בהם יזהר כהן, כשזכה לראשונה בהיסטוריה באירוויזיון 1978 עם “אבאניבי“, ועפרה חזה כשקטפה את המקום השני עם “חי“ באירוויזיון 1983.

“עפרה הייתה אחת החברות הטובות שלי ועבדנו יחד כמעט עשור, מאז שעזבה את סדנת תיאטרון שכונת התקווה“, נזכרת פרנקפורט. “עפרה תמיד רצתה בגדים שייראו מצד אחד חשופים ומצד שני לא, להיראות סקסית אבל גם ילדה טובה. היא תמיד דרשה דבר והיפוכו, וזה היה מעורר השראה בעיניי.

באירוויזיון ידעתי שאני רוצה שהלהקה שתלווה אותה תלבש בגדים צהובים, כי ידעתי שלצבע הזה תהיה משמעות כשעפרה תופיע על אדמת גרמניה, מה גם שרציתי ליצור לגרמנים רגשות אשם. בארץ אף אחד לא ידע. רק בלילה שלפני האירוויזיון עפרה ואני החלטנו ביחד מה היא תלבש“.

באותן שנים היא גם עיצבה את תלבושותיו של המאסטרו צביקה פיק. “כשצביקה בא אליי, הוא רצה משהו שיהיה ‘שיגעון’, ועיצבתי לו בגד שחור עם רוכסנים שבפנים היה בצבע אדום, מעין לוק רוק־דיסקו־פאנק“, היא מתארת. “הוא אהב אותו מאוד“.

בין היתר, היא גם עיצבה את התלבושת של שלום חנוך לעטיפת תקליטו “חתונה לבנה“ (1981). “הוא היה רוקר שהיה מוכן לשינוי תדמית למען פרויקט, זה לא כל כך מובן מאליו“, היא מספרת. “פעם שאלתי אותו כדרך אגב איך הוא נתן לי לעשות לו שינוי תדמית כזה, והוא אמר בפשטות: ‘סמכתי עלייך’. זמר מוכר ואהוב עם קריירה מפוארת שרגילים לראות בג’ינס וטישירט - הצטלם לעטיפת האלבום שלו בחליפה לבנה, חולצה אפורה ונעלי אולסטאר. זו הייתה מערכת לבוש שהשפיעה על עשרות אלפי חתנים במדינת ישראל“.

בשנת 1983 הקימו פרנקפורט וסגל מפעל קטן ברמת גן, שבהמשך העתיק מיקומו לתל אביב, וביססו את המותג “דורין פרנקפורט“. “הקמתי את המפעל ופיתחתי את המותג רק כשהייתי בטוחה מה השפה שלי ומה אני אוהבת“, היא מספרת. “ידעתי שאני רוצה למכור בגדים מעוצבים במחירים מדודים וליצור מפעל קטן ולא מזהם. יש לי יותר מזל משכל שהשותפה שלי, מרגיט, קיבלה ומקבלת בסבלנות את כל השטויות שלי“.

מאז הקמת המותג יזמה פרנקפורט לא מעט פרויקטים משמעותיים: כך למשל, בשנת 1983, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הפיקה את קמפיין “אופנת הצנע“ במחאה על המלחמה והשפל הכלכלי שאליו נקלעה המדינה בעקבותיה; בשנת 1994, ביום הגאווה הבינלאומי, ערכה אירוע תרומה לעמותת עלם על גג בניין באלנבי בתל אביב, כשבסיום התצוגה שתי דוגמניות התנשקו על הבמה; ובשנת 2002 יצרה את קמפיין “אופנה חוצת גילאים“ נגד מה שכינתה “גטאות הגיל החברתיים“.

“הסיפור מאחורי הבגדים הוא לדעתי חזק כמו הבגדים“, היא אומרת. “האג’נדה של יצוא וייצור מקומי, קיימות, מעורבות חברתית, עיסוק בתרבות גבוהה ובתרבות נמוכה – הוא מאוד לא מדובר. יש סיפור מאוד מורכב מאחורי כל בגד. לא רק הסיפור שלי שנובע מהשראות מקומיות, מאייקונים ישראליים, ממורשת, מתרבות, מסגנון חיים, ממנהגי עדות והיסטוריה".

"כששתי נשים התנשקו בתצוגה שלי בשנת 1994, אז זה לא היה מכוונה של ‘וואו, בואו נעשה בלגן’. זה שזה בכלל עורר כזה רעש תקשורתי זה ממש הדהים אותי. זה היה יום הגאווה, וזה היה טבעי וכיף ונורמלי, חלק מדרך חיים שאני מאמינה שצריכה להתקיים יום־יום. גם כשהצגתי בשנת 1986 תצוגת אופנה למאבק באיידס חשבו שאני ‘ממציאה’ מגפה, אבל אמנים כמו יהודה פוליקר, עפרה חזה, ירדנה ארזי ומתי כספי באו והופיעו בשמחה. הייתי בהלם שעדיין יש סטיגמות", הוסיפה.

איך השתנתה תעשיית האופנה לאורך השנים?
“אנשים מדברים על התוצאה, אבל מעט מאוד מתעסקים בתהליך. רק בשנים האחרונות התחילו להתעסק בסיפור שמאחורי. אני יכולה להיות הכי מוכשרת בעולם, אבל אם אני לא אעשה משהו שהוא מוגדר חברתית, אז הוא לא יעניין אותי. אם לא אספר את הסיפור הזה, אז המפעל שלי איננו. מהלכים מאוד גדולים שנעשים על ידי מעט אנשים לא משנים היסטוריה, אבל פעולות קטנות עם הרבה אנשים כן משנות“.

סקרנות והתמכרות

כחלק מהאג’נדה החברתית שלה, פרנקפורט, שנחשבת לאחת משגרירותיו הבולטות של קידום עיצוב מקומי ותעשייה ישראלית, פעילה גם במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, באגודה לזכויות האזרח, בוויצו ובהדסה, וכן פועלת להגברת המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד מטעם הארגון הבינלאומי Susan G.Komen, שאליו נבחרה כנשיאת כבוד. “הפעילויות האלה הן חלק מהחינוך שקיבלתי בבית“, היא אומרת.

“כל המשפחה שלי ככה: סבתא שלי הייתה ממקימות ויצו, אמא שלי הייתה ממקימות עמותת ‘תלם’, אבא שלי בגיל 90 התנדב במרכז יהדות מזרח אירופה, גם אחיות שלי ואחי מתנדבים. זה בא מהבית“.

מה את חושבת על השינוי שחל בחברה הישראלית בנושא הטרדות מיניות?
“אנחנו בכל יום שומעים סיפורי זוועה. אמנם יש מדרג שחשוב שנכיר בו כנשים - כלומר דין מטרידן בהודעות טלפוניות הוא לא כדין אנס - אבל כשאתה, כגבר, רואה קצין בצבא בדרגה גבוהה שמצלם חיילות, אז מה למדנו? כשהבנות שלי עוברות ברחוב, וגברים זורקים להן הערות סקסיסטיות – מה למדנו? כשנשים נרצחות כל הזמן – והקורונה הרי רק חיזקה את נושא האלימות במשפחה - אני שואלת את עצמי: ‘אמא’לה, מי אנחנו? איך זה יכול להיות?’ האם היום יותר זהירים בגלל MeToo#? אני מקווה שכן. האם אני רואה שינוי? תהליכים היסטוריים לוקחים זמן“.

עד כמה בתעשיית האופנה יש אומץ לדבר על הטרדות?
“הבחירה שלי בפרזנטוריות תמיד הייתה לצלם נשים שמחוברות ומתחברות למותג, ולאו דווקא דוגמניות קלאסיות, אז פחות נחשפתי לפן הזה של תעשיית האופנה. לא עבדתי אף פעם עם נשים שהיו שפוטות של אף אחד. חלק מהקסם של נשים זה שהן מאוד שונות אחת מהשנייה במראה. כל תקופה והיופי שלה. הן לא הגיעו אליי דרך המסע הזה, שהבנות שאתה מדבר עליהן הגיעו“.

בתך, קיאן, שעובדת איתך, השיקה לאחרונה קולקציה ראשונה כמעצבת אופנה. מה את חושבת על כך שהיא הולכת בדרכך?
“בהתחלה הייתי ממש נגד, אבל טעיתי, היא מוכשרת בכך ואני גאה בה“.

מה הסוד לשמור על רלוונטיות לאורך שנים בתחומך?
“ראשית, הסקרנות וההתמכרות למקצוע הזה. העובדה שמרגיט ואני מראש החלטנו לא להיות תאגיד ענק אלא להישאר מפעל קטן – היא משחררת. אני גם מאוד טכנית, כלומר אני יכולה לעשות את כל הגזרות לבד, אני לא תלויה בספקים. מיומנות טכנית היא מאוד חשובה בתחום הזה“.

גולת הכותרת בעבודתן של פרנקפורט ומרגיט בחודשים האחרונים הייתה “קולקציית הארכיון“, קולקציית חורף 2022 שנתפרה במבחר טקסטורות וחומרים בהשראת בגדים משנים קודמות, כחלק מחגיגות יום הולדתה ה־70 של פרנקפורט.

“אני ממש שמחה להיות בת 70, אין לי שום בעיה עם זה, אני רוצה להיות ה־70 החדש“, היא אומרת. “עכשיו זה הרגע - שהוא יחלוף ביעף אבל הוא מהמם - שבו אני יכולה להסתכל אחורנית על גוף עבודות גדול ועדיין להמציא פרויקטים חדשים. אני מתאימה את עצמי לעולם וממשיכה לדהור קדימה“.