שבוע הספר, אשכרה?" אמרה הילדה לחברתה. "כן", ענתה חברתה. "אני הולכת, את מצטרפת?"

"מצטרפת לרשימת הסופרים שמוכרים את ספריהם", עניתי. "מה?" שאלה אותי חברתי הטובה. "עוד כמה שנים אני אעמוד בשבוע הספר ואמכור את ספריי." "יאללה מאמינה בך".

1998. קרית מוצקין. שום דבר לא נראה גדול מדיי. שום חלום לא היה מובטח. פעימות לב רבות של התרגשות מכל שיעור ספרות. דמעה בזווית העין משירי יונה וולך בשילוב הורמונים משתוללים של סקרנות מינית של גיל ההתבגרות. חיוכים וכיסופים לאהבה של אברהם חלפי ב"עטור מצחך".

מחשבה של געגוע על מתי תהיה לי אהבה, כשאין לי מושג מהי בכלל ואני לא מפסיקה לשרבט שירים במחברת שיריי, כאילו היו לי כבר כל כך הרבה חברים. הוצאת ספר שירים שכבתי בתיכון, רק כדי ששיריי יקבלו מעמד פומבי. ביישנות קלה, שלא מבינה חיזורים של תלמידי תיכון. רצון לצאת עם מישהו גדול, רצוי חייל, אם אפשר קצין, שיקשיב לעומק חלומותיי, ירקום איתי תכניות ויראה לי מה זאת אהבה ענוגה ותמימה כזאת. כי הרי אי אפשר לצאת עם מישהו מהשכבה. הוא לא יבין אותי. הוא עדיין ילד ואני הרי כזו בוגרת ומבינת עניין. זו הייתה לירון של התיכון. שכל כך רוצה, מרגישה כל כך קרובה, אבל לא בטוחה שתצליח. שיודעת שיש כאן משהו באצבעותיה, בליבה, אבל לא בטוחה שהוא מספיק גדול.

עם התחושה המהוססת הזאת קבעתי פגישה בטלפון עם ראש העיר. והגעתי להציע לו להוציא לי ספר שירים בעבור קורס כתיבה יצירתית לתלמידי יסודי בספריה העירונית. כל כך רציתי להוציא ספר, שהצעתי בארטר, כילדה בת שמונה עשרה בלי להבין לגמרי מה אני עושה. הוא אומנם התלהב מהיוזמה, אך ספר לא יצא.

והספקנות הזו ליוותה אותי שנים, מאז מחברת שיריי הראשונה בגיל שש. לא ידעתי אם אני מספיק ראויה להוציא ספר.

בזמנו אמרו לי "מי יקנה ויקרא שירה?" הייתי אז קצת אחרי צבא ושיגרתי שירים לכל הוצאה אפשרית שקיימת ב"דפי זהב". במקרה הטוב אמרו לי שהשירים חמודים, במקרה הפחות חביב ביקשו ממני השקעה של עשרות אלפי שקלים להגשמת חלום ילדות. דמי רצינות הם קראו לזה. סך הכל מחמיא, אך פחות בר קיימא.

ואז התגרשתי וחשתי שאני לא יכולה להניח את האצבעות. הן כל הזמן הקלידו. לא הבנתי איך אפשר לאבד זוגיות, בלי לעבד אותה על הנייר ומה בכלל קורה פה ואיך עבדו עליי שזוגיות זה לנצח. ואיך יכול להיות שאני חשה הקלה עצומה ובמקביל אדי העצב וטיפות הפחד משתלטים עליי ללא יכולת לנשום. והתחלתי לכתוב פוסטים בפייסבוק, שיתנו לי כוח, ומסתבר שהם נתנו המון כוח לאחרים.

והפוסטים הפכו לטורים מדממים, אמיתיים, כשהקו המנחה אותי שאין פרות קדושות. והצלחתי להגיע למעריב, בעזרת אנשים טובים בדרך וחוסר יכולת להרפות. זה כבר שש שנים שקורה הפלא הזה. הטור הזה. ולעתים אני עדיין משפשפת את עיניי.

"אתם מגיעים לשבוע הספר בתל אביב? אני אהיה שם". אמרתי לחבריי. וסוף סוף לירון של 1998 חיבקה את לירון של 2022 בתחושת הקלה וגאווה ואמרה לה "לפעמים חלומות מתגשמים, היה שווה לחכות".