אז מתי כבר את עושה עוד ילד? 

השאלה הזאת שלא הפסיקו לשאול אותי בתשע שנים האחרונות, ללא כל קשר למצבי הזוגי/ האישי/ הנפשי/ הכלכלי גרמה לי שנים רבות לתהות על קנקני ולשאול את עצמי מי אני ולמה אני. כשרק נפרדתי שאלו אותי "למה את מחכה?" כשהתגרשתי שאלו אותי "מה עם הילד שלך, הוא כבר מחכה לאח או אחות" וגם הגדילו להחמיא "את לא הולכת ונעשית צעירה". זרים הם אנשים חמודים סך הכל, בייחוד אלה שמשום מה חשים קרובים אלייך רק כי הם מתאמנים איתך באותו חדר כושר או את נמצאת איתם באותה קבוצת וואטסאפ של הגן.

כאילו שאין לי מראה מול הפנים וכאילו אני לא ישנה כפיות עם מחשבון ביוץ.

ניסיתי לאוורר את שמיכת תחושת הכישלון ואת צינוק רגשות האשם שהתיישב לי במרכז הלב.

עם גרון חנוק מדמעות, ליטפתי את עצמי בשנים הללו ואמרתי לליבי: "לא משנה מה יהיה, זה יקרה. אני לא אשאיר את עילי אריה שלי לבד בעולם".

רצה הגורל והוא סוף סוף הבין שאת מכסת הדייטים ההזויים מיציתי. גם הקארמה סוף סוף השכילה להפנים שאת כל הסיפורים מכל הגברים האפשריים שמעתי. וגם לא מעט הבטחות. באצטלה של התשוקה לרצון לאח נוסף לעילי הייתי מוכנה להקשיב לכל השקרים שסיפרו לי לאורך הדרך, העיקר שאהיה פלוס שתיים, לא משנה כמה אושפל, אתבזה, או אמיר את דתי, תפיסותיי והשקפותיי.

תודה לאל, לפייסבוק ולחתירה למגע, למרות ביטחון עצמי קרוע לגזרים מצד שנינו, הגיע החסון ואיתו עוד מליון רגעים שחיכיתי להם, ככל הנראה נצח.

ועד היום אנו מנסים ולפעמים קצת טועים, אבל מאוד מאוד רוצים להצליח. וחוץ מהחיבור שלנו שהיה אחרי פעולות חיסור רבות לאורך הדרך, יש לנו רגעים נוצצים יותר מכוכבי שביט, אבל בהחלט גם כאלה שלא. למרות ועל אף אנו מצליחים במלאכת מחשבת להתיר קשרים ולפתור קושיות ואולי זה סוד הקסם הרצון הענק הזה להמשיך במרוץ השליחים של החיים.

ואז לאחר הלידה של אורי בשעה טובה, בתינו בת השבעה חודשים עולה שוב השאלה המהדהדת "מתי אתם עושים לה אח או אחות?" "הרי אתם רוצים מספר ילדים ולירון מתקרבת לגיל 39".

ולפני שאנשים מבחוץ שואלים אותנו אני שואלת את עצמי ואת החסון ומתחילה שוב במרוץ החימוש לביציות.

ואז שוב נכנסים לשילוש הקדוש של קריירה- בית- ילדים ומה בא קודם ואיך אנחנו עושים את זה?.

ובא לי לומר- "רגע, רק אתמול ילדתי. עזבו לי את השחלות באמאש'לכם, לפני שבורח לי כאן פיפי, לא כי אתם מצחיקים, אלא כי אני עובדת על קרקעית רצפת האגן".

הגוף עוד לא חזר לעצמו. גם הנפש- בואו, היא עדיין מתאחה.

ובא לי לומר "יא משועממים תתעסקו בחיים של עצמכם".

אבל אני מבינה שיש כאן את אפקט המראה.

כן, אני מסתכלת על בטני שאני רוצה לחטב ועל שריריי, שפעם הייתי מצדיעה להם והיום אני מהנהנת להם לשלום מנומס. ואני פתאום מתחילה לשאול את עצמי, רגע מתי זה בעצם יקרה כי הרי לצערנו לא אומרים "אברה קאדאברא", נותנים כיף ונכנסים להריון.

וסוף השנה הזאת בבית הספר, עם טקסי הסיום המרגשים של עילי, גרם לי להזיל אינסוף דמעות מעיניי ורק הוסיף לסוגיה.

אז הלכתי לחדרים של עילי ואורי וחשבתי לעצמי :"למה אנו בעצם מחכים?".

ועשיתי את הדבר המתבקש.

 נכנסתי למיטה בשיא ההתלהבות ואמרתי לעצמי "חבל על הזמן" וחיבקתי את החסון ומרוב כל ההתרגשות והרצון נרדמתי.