"בובהל'ה שלי, הכל בסדר?", כך בערך מתחילה שיחה יומית עם אמא שלי. אני שמה בצד את הגנים הפולנים (לא מלידה) ומתרכזת במשמעות. מנסה לגייס את ארשת הקול הכי מהימנה שלי: "כן ברור. למה לא?".

"משהו בגוון קול שלך לא נשמע לי", היא משיבה. עד היום, לא משנה שאני כבר בת 39, לא משנה מה סטטוסי/ מצב הפיזי/ התעסוקתי/ החברתי/ הזוגי/ באיזה מקום אהיה בארץ או בעולם. אמא שלי תדע.

תדע שמשהו קורה שם. משהו טוב. ובעיקר פחות טוב. משהו ככה בקישקע, ששמתי עליו מייק אפ טוב, אבל באור השמש, עדיין רואים את קמטי הדאגה בבטן פנימה. לקראת יום כיפור המתקרב, אני חייבת לבקש ממנה סליחה. לבקש ממך סליחה.

אז אנא הקשיבי. זכרי. זה בינינו. סליחה ששמת אותנו, את בנותייך, לפנייך. בכל השנים במשפחה, גם כשהיינו שלוש בנות קטנות וגם כשבגרנו. שמת את צרכינו לפני צרכייך, גם כשהייתי כבר יכולה לשחרר, עדיין ריפדת לנו את הכנפיים עם איזה טישו או סוודר.

סליחה שהיינו לפני הקריירה, הזוגיות, התחביבים והחברים שלך. לפני עצמך. מודה, אהבתי את זה מאוד כשהייתי ילדה. נהניתי שהתגעגעת אליי עד כדי כאב כשהיית בחופשה עם אבא פעם באף פעם. היום כאמא אני מבינה כמה זה לא נכון. וכמה הקרבת כמה אסור לוותר על האני הפנימי שבוער, עוד לפני שמבעירים את הקמין של המשפחה.

סליחה שכעסתי. סליחה שרטנתי. סליחה שרקעתי ברגליים, גם בגיל מבוגר מדיי, שהשכנים הרימו גבה או שתיים במעלית כשנכנסו אליה, בצדק, כי מה לעזאזל קשור בת 16 רוקעת ברגליים? סליחה שפגעתי. סליחה שכדי להעביר מסר זרקתי קללה עסיסית לאוויר כי רציתי לפגוע.

את לימדת אותי לסלוח. לצלוח. לעבור את ההשתקה, לדלג מעל השתיקה ולגייס את עצמי לדיבור. אולי התחרטת על זה בשלב מסויים, כי לא הפסקתי לדבר. סליחה על מרד נעורים מאוחר. ועוד אחד. ועוד אחד.

תודה שתפסת לי את הראש לפני שהוא נחבט בעוצמה בכל קרקע אפשרית. סליחה על נקישות ודרישות. על בכי ודמעות. על צרחות. מחרישות אוזניים. בכל גיל. סליחה שהוכחתי אותך, התווכחתי איתך לשם הויכוח. סליחה שהתביישתי בך.

בעצם התביישתי אז בעצמי. אני מאוד גאה בך על הדרך. בעיקר בשנים האחרונות. עם אבנים מדרדרות ומפולות שלגים, את הבלתי מנוצחת ולא כולם מבינים את זה. בעיקר את. את לא מבינה את זה. אז זקפי קומה הסתכלי במראה ותשמחי. יש לך הרבה במה וממה. וכמו שאת כל הזמן מלמדת אותי, לא צריך לקרות משהו כדי להעריך את הרגע הזה ממש.

אז דעי שאני מעריכה. תמיד. גם אם אני לא צועקת זאת מעל כיכר מרכזית. גם אם אני לוחשת זאת. את אמא שלי. ואני מודה על זה לאלוהים. והנה כעת גם קבל עם ומקלדת.