"אני גאה להציג את לירון חאיק מעוז, מחברת הספר גרושה בלי בושה", כך הציגה אותי נשיאת ויצו UK באירוע הפתיחה "נשים עושות שינוי" שנערך אמש.
מאירועי הפרקים הקודמים: אני והחסון טסנו ללונדון לקידום הספר שהוצאתי לא מכבר, שמגולל את סיפור חיי ומדבר על הדרך שעברתי.
אני קוראת שורות אלה ומשפשפת עיניים. לא מאמינה.
מרגישה כמו קארי בראדשו בפרק ההוא ב"סקס והעיר הגדולה", כשהיא הגיעה לקהל קוראיה בפריז ונפעמת מעצמי. אשכרה נסעתי ללונדון להרצות.
לנסיעה הזאת מעבר להתרגשות העצומה שהביאה איתה, הצטרפו רגשות אשם כבדים מנשוא. כל השדים הרעים שעמדו בחושך בפינת החדר קפצו במפתיע. איך אעזוב את אורי התינוקת בת השנה שלנו, כיצד עילי יסתדר? האם אני גורמת לך לחרדת נטישה ובכלל איזו מן אמא אני ששמה את רצונותיי ושאיפותיי לפניהם?
האם הם יאהבו אותי פחות? האם אני צריכה לשחד אותם במתנות כדי להתחבב בעיניהם על הזמן האבוד שבילינו בלעדיהם? הרבה דילמות ולא מעט דפיקות לב היו מנת חלקנו.
בבית. דילמות שלי ושל החסון איך עושים את הנסיעה הזאת. באיזה אופן, עם מי משאירים אותם והאם נצליח לגנוב זמן איכות זוגי בצוותא, שלא היה לנו מזה זמן רב. ולמה דווקא זמן איכות זוגי צריך לגנוב ולא לקבל מתנה? איך צמד המילים האלה קיבל קונוטציה שלילית בימינו עם חצי התנצלות וחיוך מבויש, של עוד רבע הבטחה- "אנחנו הורים טובים, שתדעו".
האם מותר לנו בכלל כהורים שיהיה לנו זמן איכות לעצמנו ועוד בחו"ל, כמו פעם. או שהפריווילגיות נעלמות כשאנו מקבלים את תפקיד חיינו?
האם מותרת לנו אתנחתא בלי לקום בלילה ואולי החשוב מכל - האם אנו יכולים להנות לבד, בלי הילדים כשיש לנו רק את עצמנו לעצמנו? אז מסתבר שכן ואולי אפילו ברור שכן.
כי כדי לתחזק את המשפחה, צריך לתחזק את הזוגיות הזו שעמלנו כה קשה להשיגה. אז טסנו. והגעגועים פילחו את ליבי. נהננו הנאה צרופה ועדיין כל ילד בחנות צעצועים הזכיר לי את עילי וכל תינוקת שראיתי, דמיינתי את אורי.
בכל שיחת וידאו איתם ניקוו דמעות בעיניי, שכמובן הסתרתי בחיוך כבוש עם גוש בלתי נגמר בגרון. אולי בגלל זה נהייתי צרודה ולא רק מהמזג אוויר.
ואחרי אחת משיחות הטלפון עם שניהם, נזכרתי בברכה שעילי כתב לי: "אמא שתדעי שאני גאה בך שהצלחת להגיע עם הספר ללונדון".
ואולי בעצם, זו התורה כולה.