יש כמה אנשים שאוקיר להם תודה לעד. אחת מהם היא רותי, המורה שלי לחינוך גופני בתיכון. מאז ומעולם הייתי בטטה. לא סתם אחת. בטטה אולימפית. כל הסיפור הזה של פעילות גופנית נראה לי משחר ילדותי קונספירציה של שדים מושתלים מספרטה, שמתהלכים בקרבנו ומרביצים בנו תורה משונה. תחשבו על זה. מה בכלל ההיגיון בתרגיל כמו עמידת ידיים או ראש? למה בן אדם צריך לעמוד על הידיים או על הראש? זה לא נגד כיוון התנועה?
אם כן, אחת המארות הגדולות של חיי הייתה התנאי שהציב משרד החינוך לקבלת תעודת בגרות. בגדול, הציון בחינוך גופני חייב להיות עובר, כלומר ציון שלילי מונע זכאות לתעודת הבגרות. לפני שתקפצו עלי ותסבירו לי למה זה כן חשוב, אני רוצה להוסיף פרט דרמטי: בתקופתי כתלמידת י"ב התנאי לקבלת תעודת בגרות אצל בנות היה תרגיל בהתעמלות אמנותית. ועל כך נאמר: יא וולי. רותי, המורה להתעמלות סירבה לוותר לי. היא אמרה: תעשי מה שאת יכולה.
וכך היה. התאמנתי כמו חיה רעה. ביום המבחן הגעתי מצוידת בטייפ, סידרתי מזרנים לאורך אולם ההתעמלות, שמתי קלטת של שיר הנושא מהסרט "רוקי" והרבצתי תרגיל בל יישכח. זה עבד כך: גלגול קדימה, גלגול קדימה, גלגול קדימה, גלגול קדימה, גלגול קדימה, גלגול קדימה, סחרחורת, עמידת נר. קימה והתמתחות עם זרועות לצדדים. עכשיו מגיע חלק ב' של התרגיל, המרשים לא פחות: גלגול קדימה, גלגול קדימה, גלגול קדימה, גלגול קדימה, גלגול קדימה, גלגול קדימה, עמידת נר, סחרחורת, קימה, קידה. תודה.
רותי נתנה לי את הציון הבלתי ייאמן 80. "הציון הוא על המאמץ. הפגנת רצינות", אמרה לי. ואתם יודעים מה, אלו שעשו תרגיל עם כל מיני פליק־פלאקים, צוקהרה, ימשיטה וסרטים אמנותיים - קיבלו ציון דומה.
עכשיו אני מזנקת 20 ומשהו שנה קדימה. תלמיד כיתה י' נבון במיוחד התבקש, כמו יתר חבריו לכיתה, להגיש יומן קריאה. יומן קריאה, כלומר, לקרוא ספר מתוך הרשימה שגיבשה מורתו ולכתוב את תמציתו. הילד הזה אוהב לקרוא ספרי נוער איכותיים. המורה הזו מעדיפה שהוא יקרא פרוזה משובחת למבוגרים כמו עמוס עוז, חיים באר, מאיר שלו וכמובן את מיטב הספרות הרוסית, כמו שגיבשה מערכת החינוך במדינת ישראל של 700 השנה האחרונות. הוא ניסה לקרוא אחד, ולא הלך לו. ניסה להציע לה ספר אחר. סירבה. ניסה לקרוא שני מהרשימה שלה, לא הלך לו. ניסה להציע לה עוד ספר אחר. אמא שלו די מבינה בתחום הספרות, וכך היה מנגנון ביקורת. אך המורה נשארה מבוצרת בעמדתה.
עכשיו הילד הזה לא רוצה לקרוא כלום. פשוט כלום. ירום הודה הצליחה בעקשנותה להרוס עבודה של 15 שנה שנעשתה איתו בבית. היא הצליחה לגרום לו לתעב ספרות, וזה הישג לא מבוטל. עכשיו היא נשארה עם הרשימה היומרנית שלה, והוא לא מוכן לקרוא כלום. פשוט כלום. היא, בשונה מרותי הנבונה, לא מבינה שעדיף לתת לילד לעשות עשרה גלגולים קדימה ולא להכריח אותו לעשות פליק־פלאק, שעלול לשבור לו את הראש.
עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 12)
נגיד שהייתם צריכים לחשוב על מתנה לילד שהכי אוהב בעולם משחקי הרכבה, אבל קצת נמאס לו מפאזלים. מה הייתם עושים? אז הנה, יש לי תשובה. כלי תחבורה להרכבה עצמית. אני מתכוון לסדרת טכנו של משחקי יצירה־אורדע, שעכשיו יש בה גם מכונית באגי ומטוס. אחרי שמרכיבים את כל החלקים שמים סוללה ונותנים למכונית לנסוע. בתוך הערכה של הבאגי יש יותר מ־200 חלקים, ביניהם גם מפתח ברגים וברגים, מושבים (לרכב, כמובן) וגלגלים (מיותר להסביר למה).
טכנו ממונע של משחקי יצירה־אורדע. מחיר: 70 שקלים לערכה
המלצת תרבות
הצצה בעמוד 73 בספרה החדש של דקלה קידר מגלה את טיבה ככותבת לילדים: "מי ראה את ג'ורג'י?" שואלת גיבורת הספר אביב במודעה שהיא תולה ברחובות ומוסיפה סימנים לזיהוי, בהם "אפורה עם קולר ורוד, לב לבן ליד הלב, קצת מעל הבטן – וכל השאר זה אפור, חמודה מאוד, חכמה מאוד, מצחיקה מאוד, טובת לב, פחדנית וביישנית". למוצא הישר מובטח פרס גדול, הכולל בין היתר "אוסף ברביות (לשתיים גזרתי את השיער)".
ב"ג'ורג'י", קידר בלוויית איוריה המקסימים של אילנה זפרן, מספרת סיפור על חברות שנרקמת בין ילדה מקורית לחתולה מיוחדת, ויש בו הכל: התבגרות, מלך כיתה, וכמובן – סוף טוב. קידר מבינה את שפתם של ילדים. היא כותבת אליהם בלי שמץ של התנשאות או התיילדות. כל אלו הולידו ספר מהנה וקולח עם שיעור חשוב.
