בין אזעקה למטח רקטות, חוויתי, עם קבוצה של סומליירים, כמה שעות של שפיות בכרם אלון, או כרם הר הרוח, של יקב קסטל. מול הכרם והנוף השלו והיפהפה של האזור, סיפר לנו אבינועם ענבר, האגרונום והכורם האחראי של היקבים 'קסטל' ו-'רזיאל', על חקלאות מחדשת.
על פי דעת מומחים בערך שליש מהשכבה העליונה של הקרקעות בעולם נמצא במצב גרוע, וכוחו של הטבע הולך ומתדלדל. חקלאים רבים מדווחים על ירידה הדרגתית ועקבית בפוריות הקרקע, שמובילה לירידה ביבולים ובאיכותם. החקלאות המחדשת שואפת לקדם מערכות איכות סביבה בריאות יותר, שישמרו את המקורות הטבעיים של הקרקע. השיטות להתחדשות הקרקע דוגלות בלתת לטבע לעשות את המלאכה. נשאלת השאלה עד כמה ניתן ליישם נושא זה, עד כמה זה באמת הכרחי והאם בעולם דינאמי כמו שלנו אפשר להיות בר קיימא.
להעביר לדור הבא
בסביבות שנת 2010 הבינו אלי בן זקן, מייסד יקב קסטל, וילדיו, שהם צריכים לגדל את הכרמים לבד בעצמם, בשנת 2012 החלו בנטיעות וכיום יש ליקב קרוב ל-500 דונם כרמים באזורים הסמוכים ליקבים. עד לשנת 2016 גידלו את הכרמים בשיטה הקונבנציונלית כשהקרקע חשופה ונקייה. "ואז" מספר אבינועם, "אלי הציע לגדל כרם אורגני. בתחילה הטלתי ספק, אך הוחלט לעשות פיילוט עם כרם פטי ורדו. והכרם הצדיק את הציפיות. כיום יש לנו קרוב למאה דונם אורגניים". "המטרה הייתה להעביר לדור הבא את הקרקעות שלנו בצורה טובה יותר מזו שאנחנו קיבלנו" אומר בן זקן.
החנקן של המדינה
"בדרך הבנו שמשהו חסר לנו" ממשיך אבינועם, "שחייבים לדאוג לחנקן שמיטיב עם החלקות בשטח, משפר את הסביבה ודואג לתוצאות טובות יותר והגדלת היבול". "ואז יהיה לנו גם עתיד" "משהו בחקלאות הנוכחית שלנו בארץ לא נכון" הוא מסביר. "בשיטת הגידול הקונבנציונלית הקרקעות 'אטומות' והמים לא מחלחלים. באופן טבעי, באדמה יש חרקים, תולעים, חיידקים ופטריות שעוזרים לה להיות טובה ומיטיבה יותר. כדי לשבח את הקרקע צריך להניח לחיים האלה להתפתח ולא 'לנקות' אותם כמו פעם. זה המזון הנכון לשטח."
"היום בכרמים יש עשביה טבעית והאדמה הרבה פחות מושפעת מהחום שמופץ לאדמה חשופה. העשב מוריד טמפרטורה ומאפשר לבעלי חיים לחיות. כך גם גדלה תכולת הפחמן – פחמן הוא סימן של חיים, בעלי חיים יכולים להתקיים ככל שמגדילים את תכולת הפחמן. לאורך הגפנים יש תעלות מים, אליהן מכניסים קומפוסט טבעי - אותו מזרימים לפי דרישה – זבל עופות, פרות ופטריות".
שינוי גלובלי
החומר האורגני בקרקע, שיש לו תפקיד חיוני לבריאותה, הוא שאריות של בעלי חיים וצמחים בתהליך של התפרקות. חומר זה מאפשר לקרקע לאגור יותר מים שייטיבו עם הגפנים וגם מונע סחף של האדמה ושל החומרים המזינים שיש בה. לתהליך שיקום המיקרואורגניזמים בקרקע יש תפקיד חשוב ביותר בפוריותה המתחדשת. החקלאות המחדשת מתקנת תהליכים שגרמו להרס ומאפשרת עתיד טוב יותר לדורות הבאים, לאיכות המזון ולתוצרים החקלאיים בעולם כולו. "הרעיון הוא להגדיל ולהרחיב כל שנה את הפעילות ואת כמויות הכרמים הנטועים בדרך זו, זה ישפיע גם על אדמות השכנים שילמדו מזה. השינוי צריך להיות גלובלי. בנוסף, אנחנו עושים הרכבות בשטח, לאחר נטיעת הכנות ונמצאים בתהליך למידה תמידי" מוסיף אבינועם.
חלומו של כל כורם
"מצאנו את אבינועם והצענו לו את החלום שלו" אומר אלי בן זקן. "נתנו לו יד חופשית להגשים את החלומות שלו ואנחנו רואים את התוצאות בהתאם. נושא הכרמים האורגניים חשוב מאוד ליקב ועוד היד נטויה. אנחנו לא לוחצים להיות לגמרי אורגנים, לא מחפשים את התעודה. החשוב זה עבודה נכונה. אבינועם מקבל גיבוי מלא, ואנחנו מרגישים שהוא האיש הנכון במקום הנכון. בסוף העבודה הענבים טובים יותר והתוצאות ניכרות ביין".
10 ימינה, 20 שמאלה
שמש נעימה, טבע ירוק מסביב וכוסות של רוזה ליוו אותנו אל מרתפי יקב רזיאל, שהיו בעבר, מתחילת שנות ה-90, המרתפים של יקב קסטל, לפני שעבר ליד השמונה. במרתפים שוכנים להם במכלים שונים יינות היקב. וגם בקבוקי המבעבעים שהמונחים על מדפים אלכסוניים ומחכים לסיבובם. "כל יום מסובבים אותם 10 שניות ימינה ו-20 שניות שמאלה" מסביר אלי, "כעבור שישה ימים נעשה סיבוב שלם, וכך במשך שלושה שבועות, כשבועת האוויר לא נוגעת במשקעים". שלושה סוגי מבעבעים מחכים כבר מספר שנים בבקבוקים, רוזה, נון וינטאג' ו-וינטאג'. חלקם יצאו לשוק כבר בסוף שנה זו.
חלקת אלוהים הקטנה
מחוץ ליקב, מול הנוף המרהיב, לצד חלקת הכרם הראשון, שניטע בסוף שנות השמונים, חיכה לנו שולחן ערוך ארוך, יינות מסקרנים לטעימה, מבעבעים, רוזה, אדומים של רזיאל ומתיישנים מסקרנים של יקב קסטל, וריח משכר של מנות, אותן התאים ליינות בצורה מושלמת השף גל בן משה, שהגיע לארץ לזמן מה ממסעדת המישלן הברלינאית שלו. קולו של אלי, מספר את סיפור המקום והיקב ליווה את הטעימה והשכיח מאתנו את מצב הרוח הדרוך שאתו הגענו שעה שעתיים לפני כן.
מה טעמנו
נחשפנו אל 'רוזה רזיאל 2020' היישר מהמכלים, יין מקסים, עשיר בפרי ורענן מאוד, שמבחינתי אם היה מבוקבק הייתי שמחה לארגז כזה בבית כבר עכשיו. רגע לפני הארוחה נטעמו המבעבעים, 'נון וינטאג'' ו-'רוזה 2019' יינות מרשימים ביותר ומעוררים רצון שהשנה תגיע לסיומה (אז כנראה יצאו לשוק).
'רזיאל, אדום 2020' הגיע רענן, פירותי ופלפלי מהחביות, ואחיו הבוגר בשנה, 2019, שהגיע רגע לפני הביקבוק הפגין תכונות דומות וחושניות. "אנחנו לא מעוניינים יותר מדי בעץ" הסביר אלי, ולכן היין נמצא בחביות בשימוש שלישי מיקב קסטל וכמה חביות גדולות של 600 ליטר בנות כשנתיים.
ואז הגיעו 'פטי קסטל 1998', הפטי קסטל הראשון בהיסטוריה, שהימם אותנו לנוכח העובדה שכוחו עדיין במותניו, ועדיין מורגשת הרמוניה עדינה וחמיצות מאוזנת. 'גרנד ואן קסטל 1997' דאבל מגנום, מבציר גדול, השאיר את כולנו פעורי פה לנוכח עוצמתו. את כל הטוב הזה חתם 'מוסקט קינוח 2018', יין הרמוני, לא מתוק מדי שטעמו המושך נשאר עמנו כל הדרך הביתה.