הפרעת קשב מושפעת מגורמים מולדים או/ו נרכשים. ילד (או ילדה) יכול לבטא קשיים במיקוד קשב ורמת מוסחות גבהה עקב רקע נוירולוגי מולד, או תנאים סביבתיים דוגמת מצבי דחק במשפחה.
מטרתנו כמטפלים היא לזהות מוקדם ככל שניתן הפרעה זו מאחר שסיכויי השיקום מפגיעה מולדת עולים ככל שגיל הילד צעיר יותר. מוח שלא הבשיל עדיין בהתפתחותו מגיב טוב יותר ולאורך זמן לטיפול בהשוואה למוח בשל, כאשר אצל מבוגרים ההתערבות מוגבלת למתן תרופות בלבד.
כיצד נדע אם הפגיעה היא מולדת או סביבתית/נרכשת?
התשובה לכך נעוצה בזיהוי מספר גורמי סיכון להפרעת קשב מולדת:
רקע גנטי במשפחה, הריון לא שקט, חוסר שקט ותנועתיות מוגברת כבר מהגיל הרך (הורים מבחינים בקלות אם התינוק רגוע או לא), תנועות בלתי רצונית (מפעיל את ידיו ללא מטרה, למשל) או בכי הנמשך גם לאחר שסופקו צרכיו של התינוק.
גם כשהתינוק גדל ומגיע לשלב בו הוא מתחיל לשבת ולעמוד, מזהים אצלו תזזיתיות, תנועתיות מוגברת. למשל אם הוא זורק את צלחת האוכל, לעומת סתם מפיל אותה לשם שעשוע. אם הילד מכה את האם, אם עיניו לא ממוקדות ונעות ממקום למקום.
עוד סימנים הם כשההורה מתקשה להקנות לו הרגלי ניקיון, כשהילד מתחיל ללכת הוא פותח את דלתות הארון במטבח, מוציא כלים, מסכן את עצמו, אינו מוכן לשבת בעגלה, מתרוצץ באופן מוגזם בתוך הבית ומאלץ להקים "חומות הגנה" שלא ייפול מהמדרגות.
תסמין נוסף הוא חוסר הרצון ודחיית הילד ממגע מלטף או חובק. הוא מתפתל ונמנע מכך "בכל כוחו".
ילד עם פגיעה סביבתית יאותר וזאת במידה והאם מספקת לו את צרכי ההנקה, ניקיון והחיבוק בתגובות משתנות ובלתי עקביות, כפוף לתנאים הסובבים אותו.
לעומת פגיעה נוירולוגית שהיא ביולוגית, אין השפעה ניכרת כשמשנים את הסביבה של הילד. אך כשמדובר על פגיעה סביבתית, אז ניתן לזהות את הילד כשהוא רגוע עם הורה אחד ולא רגוע עם הורה אחר. רגוע בבית ולא רגוע בגן/מטפלת, או אצל סבים וסבתות למשל. בבית לעומת הרכב. עם או בלי בעלי חיים וכו'.
כיצד מתערבים ומסייעים לילד עם רמת מוסחות גבוהה והפרעת קשב?
אבחון הפרעה סביבתית משנית מחייבת התערבות פסיכולוגית ברקמה המקיפה את הילד, תוך זיהוי הגורמים שיוצרים חרדה וחוסר השקט והטיפול בהם וזיהוי הגורמים המרגיעים.
פגיעה מולדת ניתנת לשיקום בשלבים התואמים את גיל הילד.
ראשית ההתערבות היא בתוספי תזונה המבוססים על אומגה 3 הפועל טוב יותר על רקמת המוח בגיל הרך. כבר מגיל חצי שנה יש לשלב את הילד בשיעורי שחייה, תחת הדרכה. השחייה תורמת לקואורדינציה ובעיקר לשחרור אנדרופינים כחומרים כימיים החסרים במוחו של הילד.
אנו יוצרים מצב של הפקה טבעית של החומר תוך תרגול מוחו של הילד לייצר בעצמו חומרים אלו. החומרים האלו תואמים, מבחינת דרך פעולתם במוח, לריטלין ולמשפחת תרופות זו.
השחייה גם מאפשרת שחרור חומצת חלב מהשרירים כך שכל המערכת הפיזית רגועה יותר. רק אז יש להתחיל, ובהדרגה, בחיבוק ומגע ולהגביר את הכמות בהדרגה. גירוי קליפת המוח ושיקומה תיעשה על ידי גורם מוסמך סביב גיל שנתיים ולא קודם לכן. הגירוי מסייע לויסות חשמלי/כימי של הפעילות המוחית ולשיקומה.
בהצלחה.
ד"ר רות אנגל אלדר (פסיכולוגיה קלינית וחינוך מיוחד), פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, מטפלת ומדריכה הורים. מחברת הספר "כוחה של הרוח,פסיכולוגיה ותרפיה רוחנית" בחנויות הספרים ובאתר "המרכז לפסיכולוגיה רוחנית", פרדס חנה