בואו נעשה תרגיל בקריאה מונחית. מה אתם מזהים במשפט: “אמא, אני הולך עם חברים למגרש ואחר כך לאכול פיצה"? אני מניחה שתגידו: “ילד אחראי שמודיע מראש על מהלכיו הבאים". התשובה נכונה חלקית. כי המשפט הזה, שנשלח אלי בוואטסאפ, הלא הוא המארה הגדולה של המאה ה־21, הגיע אלי כשהוא חתום בסמיילי עם הילה של מלאך. עכשיו מה אתם מזהים? כי אני מזהה פה ילד שנוקט את שיטת חומה ומגדל. הוא קובע עובדות בשטח אף שהוא יודע שאמא שלו מתפוצצת מכעס על זה שהוא הבטיח לחזור בשש כדי לעשות כמה דברים, אבל הוא בא לרכך אותה עם סמיילי. הבעיה היא שאמא שלו בילתה כמה שנים באוניברסיטה עם טקסטים תלמודיים מרובי פנים, וקשה לערבב אותה. סמיילי סמיילי.
אני בוודאי לא העדה היחידה לתהליך מדאיג של אינפנטיליזציה שפוקדת אותנו. הוא היה הרבה פחות מדאיג אותי אם האינפנטיליות ההולכת וכובשת מקום של כבוד בעולם הייתה מגיעה מלווה בגינוני נימוס, אבל זה לא המצב. נאמר זאת בפשטות: כשהילדים שלי שולחים לי בוואטסאפ הודעה שהם יודעים מראש שתגרום לי למורת רוח ואחר כך מוסיפים אמוטיקון או איך שלא קוראים לחנטריש הזה, אני מוכנה לקבל את זה. עם סייגים, עם התקוממות, אבל מוכנה. הם ילדים. כשהדבר הזה הופך לנחלתם של מבוגרים שנדמה היה לי שהם אנשים בטווח הנורמה, אני הרבה פחות סלחנית. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בסמיילי חורץ לשון, סמיילי מסמיק או אדום מכעס. זה לא שונה בדבר מלעמוד מולי, לפלוט אמירה מכוערת ואז להוציא לשון באצטלה של חמידות. חמוד זה לא.
עכשיו הגענו לחלק השני במדורי העצבני, כי עם כל הכבוד לזהבי, העצבנות שלי הייתה פה לפני שהוא הפך אותה לקריירה שלו. הנושא הוא גינונים, נימוסים והליכות. ילד אחד שאני מאוד אוהבת היה ילד נטול רי"ש עד גיל 4, עת הוריו, אנחנו, לקחו אותו לקלינאית תקשורת, שלימדה אותו כיצד לגלגל רי"ש על הלשון. הקלינאית הנבונה לימדה אותנו כלל חשוב מאוד.
“כשהילד שלכם הוגה מילה באופן לא נכון, אל תגידו לו ‘ככה לא אומרים' ואל תחזרו על ההגייה השגויה", הסבירה לנו. “תקנו אותו בכך שתהגו את המילה בצורה הנכונה". העצה הזאת שווה זהב, ואני מנסה ליישם אותה עכשיו בשלל אמצעי התקשורת הבין־אישית החדשים שנגזרו על כולנו. “אפשר ללכת?", כותבים אלי הילדים שלי, ואני עונה להם: “בוקר טוב, מה שלומכם? ישנתם טוב? אפשר ללכת לאן? אשמח לקבל עוד פרטים".
“איזו אישה סבלנית!", תגידו, ופה אני רוצה להזהיר שלא יעלה לכם לראש. כמו בסעיף הקודם, אליכם יש לי הרבה הרבה פחות סבלנות. לצערי, הילדים שלי מסגלים נוהל שיחה מעצבן במיוחד, ולא רק הם. גם החברים שלהם, גם ההורים של החברים שלהם וכן הלאה. בקיצור: אם אתם רוצים ממני משהו, ברכו אותי קודם כל לשלום, דרשו בשלומי (גם אם זה לא מעניין אתכם. לא באמת אכפת לי, ואני מבטיחה לא לפרט יתר על המידה). לקראת שבת אחלו לי שבת שלום, במוצאי שבת אחלו לי שבוע טוב ואם השיחה הסתיימה מבחינתכם, אשמח לברכת פרידה. בעניין הסמיילים, הבנתם לבד. תודה רבה.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
פעם אני טבח. אני מתכוון לסדרת מוצרים שמורכבת מבקבוקים עם תערובות: SHAKE & BAKE פנקייק, SHAKE & BAKE סופלה, SHAKE & BAKE מאפינס שוקולד צ'יפס. בגדול, זה אמור להיות פשוט, וכמו שכתוב על האריזה: "רק להוסיף חלב לבקבוק ולשקשק". טוב, לא ממש. בשלושת הבקבוקים חלק גדול מהתערובת נשאר מודבק לבקבוק, אז שפכנו לקערה וגירדנו את כל מה שנדבק (זה הרבה). כמובן שהשתמשנו במערבל ידני. בקשר לזמני האפייה, במאפינס (לי היה קצת טעים, לאחי טעים מאוד) ובסופלה השוקולד (טעים מאוד לשנינו) היה כתוב שצריך לאפות 8 דקות, והיינו צריכים לאפות אותו 20 דקות כדי לא לבלוע תערובת לא מוכנה. בקשר לפנקייק, אני חייב להגיד שהתערובת יוצרת פנקייקים טעימים מאוד, אבל מישהו שפך יותר מדי סוכר לתוכה, וזה לא אני, אלא האנשים באסם. ואם ילד בן 11.5 שאוהב סוכר, למרות שהוא יודע שזה לא בריא, אומר לכם שזה יותר מדי מתוק, זה כנראה מתוק בצורה ממש מוגזמת.
סדרת Shake & Bake של אסם. מחיר: 13.90 שקלים לבקבוק של 220 גרם
המלצת תרבות
דפי ספרי הילדים מלאים בספרות ממוקדת מפלצות: "פחדרון בארון" של מרסר מאיר, "ארץ יצורי הפרא" מאת מוריס סנדק, "לילה דב" של מיריק שניר ו"חיית החושך" של אורי אורלב הם רק דוגמאות ספורות. עכשיו הגיע תור "הפתעה מתגלגלת", ספר מתוק להפליא שמפגיש בין חתולה לבין מה שנדמה בעיניה כמפלצת מבעיתה, ואינו אלא כדור צמר. כמו הילדים (ואנחנו, המבוגרים), היא מחליטה להסתכל לפחד בעיניים ומהר מאוד מגיע הגילוי המרענן של ממדיו האמיתיים של האובייקט שגרם לפחד. הספר מגיע עם חומרי יצירה להכנת כדור צמר ומספק עוד סיבה לילדים לקום מהמסכים. זה, כשלעצמו, מתנה גדולה.
"הפתעה מתגלגלת" מאת דליה נירנפלד. איורים: יונת קציר. הוצאת אוריון. מחיר: 49 שקלים