איש אחד נוהג לכתוב אלי בתגובה על כמה מטורי, שאותם הוא מוצא מעצבנים במיוחד. איני מכירה אותו באופן אישי, אבל כתובתי, עיניכם הרואות, אינה סודית - והאיש הזה רואה בכך הזמנה לכתוב אלי. ממה שהספקתי ללמוד עליו, הוא מורה ומחנך בישראל. הפעם האחרונה שבה הרהיב עוז והשיא לי עצה במתנה הייתה בראשית השבוע, כשכתב אלי לתא הדואר האלקטרוני שלי: "צר לי שאני כותב לך את זה: תפסיקי לכתוב!".
אני מודה, בפעם הקודמת הייתי מנומסת. נגעתי לו בעצב חשוף, הלוא הוא מניין ימי החופשה של מורי ישראל. איזו ביקורת ארסית קיבלתי. טיל מונחה־מטרה התגלה פה. הפעם אני מוכרחה להוציא את זה החוצה, ולו בשל העובדה שמדובר, כאמור, במורה ומחנך בישראל. אני לא מחדשת דבר, אבל זה צריך להיאמר: מורה הוא לא רק מכונה לפליטת חומר הלימודים כפי שהוכתב לו בתוכנית סדורה.
ככל בעל משלח יד אחר, המורה הוא מכלול תכונות אישיותו המגובשת. ובהנחה שאכן כך, אני רק יכולה להרשות לעצמי לנחש שאותו אדון משולח רסן נוהג כך עם תלמידיו. אני מנחשת, ובה־בעת מקווה, שהוא נוהג קצת יותר איפוק איתם. היי, רציתי לכתוב לו. קצת רחמים. אומנם לא אהבת את מה שכתבתי, אבל אין דרך אחרת לנסח את הדברים? הרי אם אתה רוצה שאקשיב לך, אתה מוכרח לנסות למצוא שיטה אחרת.
זה שיגר אותי לשיעורי ספרות והבעה בשנות התיכון שלי. אחת ממורותי לספרות הצמידה לי בגאון את היצירה הדו־ספרתית "67". אסביר: לא חשוב מה הגשתי לה – חיבור, סיכום, גילוי דעת, עבודה מפורטת - ברגע שראתה את שמי מתנוסס על הדף, כתבה 67. זה היה הציון שליווה אותי עד שגילה אותי א"ה, כיום פרופסור מן המניין ומרצה בכיר בחוג לספרות. יום אחד קצה נפשי בציון הזה. במעשה של ייאוש, שאני חלוקה עליו עד היום, ביקשתי מחברתי, אז כתבת נוער צעירה ומבטיחה ב"מעריב לנוער" ותלמידת הגימנסיה, שתיתן לי חיבור שכתבה. הציון שקיבלה עליו היה 100 עגול. ישבתי והעתקתי, מילה במילה. הגשתי. חברַי לכיתה ידעו. "ניסוי חברתי", אמרתי להם.
ימים ספורים לאחר מכן הגיע החיבור בחזרה. לא היו הפתעות. הציון היה – נכון – 67. לא נקודה אחת יותר. לזכותם של חבריי ייאמר שהסוד הזה שמור איתם עד עצם היום הזה. רציתי לזעוק למורה הזאת שהיא מפספסת פה משהו עקרוני. שבכל זאת יש בי משהו, ואולי אם היא רק תסתכל היטב, היא תגלה אותו. וגם אם היא עדיין לא מגלה – אולי כדאי שתכוון אותי קצת יותר, ולא תסתפק באיזה מספר מצמית. שתגיד מה לא טוב לדעתה, איפה אפשר לשפר.
החיים הם מעגל הולך ומתרחב. לפעמים מקצהו האחד חוברים לקצהו השני גורמים בלתי צפויים. עכשיו הבן שלי לומד באותו בית ספר שבו למדתי אני.
באסיפת הורים פגשתי את אותה מורה לספרות והבעה. "אני רואה שאת כותבת!" אמרה לי בשמחה. "זו גאווה גדולה בשבילי". ואני רק רציתי לומר לה שאני כותבת לא בזכות היותה מורתי לשעבר, אלא למרות היותה.
היא לא הניחה לי סד גבוה יותר שיגרום לי לשאוף לאנשהו. היא קבעה בפסקנות, כשהייתי בשנים הכי מעצבות, שממני לא יצא הרבה בתחום הכתיבה. אחר כך הגיעו כאלה שחלקו עליה, אבל זה לא משנה. הזיכרון הזה תמיד ילך איתי, גם אם מנומנם. ומתישהו, כשיקום איזה קורא שמשמש מורה בישראל ויכתוב לי תשע מילים קשות ומרושעות, הוא יזכיר לי כמה חשוב שיעמוד מול הילדים שלנו מבוגר אחראי. שיהיו לו גם שכל ישר, גם דרך ארץ וגם קצת פחות מסמרים בלשון.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
דעו לכם שכל משקה ששמו לא מתחיל באות ק' ומסתיים באות ה' (ארבע אותיות) - משמח את אמא ואבא שלי. הם בעד מים, ואני אוהב מתוק, אז זו קצת בעיה. נדמה לי שמצאתי פתרון די טוב, וזה שאני היחיד בבית שהמשקה הזה ממש טעים לו בהחלט עוזר לי להגיע למסקנה עיתונאית חשובה. אני מדבר על "שוופס אייס", משקה תוסס ובלי צבע, שמגיע בשלושה טעמים. בעצם חמישה, תלוי איך סופרים: תות־אננס (מצוין), מלפפון־מלון (מוזר לי) ותפוח פינק ליידי (טעים במיוחד). בכוס יש שישה גרמים של סוכר, שזה פחות ממשקאות ממותקים אחרים, וזה כבר מעודד את אמא ואבא.
"שוופס אייס" של יפאורה תבורי. 5־7 שקלים ל־1.5 ליטר
המלצת תרבות
אילו הייתי אריה", הספר החדש בסדרה "אילו" של הוצאת עם עובד, הוא ספר מתוק ומעוטר באיורים הצבעוניים של אביאל בסיל, המותאמים לגיל הרך. הדובר בספר מדמיין לעצמו מצבים משעשעים שבהם הוא בעל חיים אחר ומגיע למסקנה שהכי טוב להיות הוא עצמו. הגדולים הזכירו שהספר הוא מעין הכלאה נוסטלגית בין "אילו הייתי" של דתיה בן דור ו"אני אוהב שוקולד" של יהונתן גפן. על הקטנטנים הילך הקסם של היוצרת חנה גולדברג בקלות.
"אילו הייתי אריה", חנה גולדברג. איורים: אביאל בסיל. הוצאת עם עובד. 68 שקל
