אני זוכרת את הברק הזה, בעיניים של ר', ביום שבו הגיעה אלי והוציאה בהתרגשות מעטפה קרועה מהילקוט שלה. "תראי", המתיקה סוד, "מצאתי את זה בתיבת דואר". לא תיבת הדואר שלה. תיבה של אחת מבנות השכנים. במעטפה היה מכתב מחבר לעט, על נייר מכתבים מעוטר. ר' ישבה וקראה אותו בשקיקה. הוא היה מקיבוץ בצפון, תלמיד כיתה ו'. בת השכנים היתה כמונו, תלמידת כיתה ה'. הוא סיפר לה על חוויותיו, וסביר להניח שגם היא. ככה זה היה פעם. כל מילה שלו הייתה שקולה, והכתיבה תמה. כשר' הקריאה לי את המכתב נצצו העיניים שלה. היא ידעה שזה אסור. אני ישבתי והקשבתי, אבל הבנתי שמשהו פה לא בסדר. סיפרתי בשקט בשקט לאמא שלי שהאזינה לי בסבלנות, ואז היא פערה פה וירתה עלי את מה שזכרה מהתקנות של רבנו גרשום. אמי כמובן התעכבה על תקנה אחת מני רבות, שמדברת על איסור קריאת דברים של אחרים ללא רשות. "ואת, את עברת על אחד הכללים הבסיסיים בין בני אדם!", החטיפה לי.
עם הזמן הפכה ר' לצלע שלישית שקופה בתכתובת הזו, הילדית, התמימה והמתוקה. היא הפסיקה לקרוע מעטפות בשלב מסוים, ופיתחה מיומנות בפתיחת מעטפות וסגירתן ללא השארת סימנים מחשידים.
למעלה מאלף שנה חלפו מאז ישב רבנו גרשום וניסח את התקנות שלו, והן עדיין מרתקות אותי. הן מרתקות אותי כי הנה, כולנו עוברים עליהן בלי לדעת, ולפעמים גם בלי כוונה. טוב, זו כמובן היתממות. עם כוונה, ופה הבעיה הגדולה. "המורה הזאת מעצבנת אותי", מספרת לי אמא אחת מבית הספר של הבן שלנו. "הנה, תראי!", היא אומרת, ולפני שאני מצליחה לפלבל היא שולחת אלי חמישה צילומי מסך של התכתובת שלהן. "אני בצהוב, היא בירוק", היא אומרת לי. "תראי מה הגועל נפש הזה כותב לי", מספר לי מכר אחר, והופ, בתוך הסלולרי שלי יש עוד תכתובת שאני שותפה לה. בלי שביקשתי, אני הופכת לזבוב על הקיר של יותר מדי אנשים. אני יודעת מה כתב הבן של אבא שלו ברגעים הכי כעוסים, שמחים או חשופים, ובאיזו נימה. אני שומעת שיחות מוקלטות שנוחתות אצלי בטלפון הנייד ללא הזמנה כי למאן דהוא חשוב נורא להוכיח לי נקודה כשהוא מספר לי על קורותיו (זה לפעם אחרת. אנשים משוגעים, מי חינך אתכם להקליט שיחות?) ויש עוד הרבה.
עכשיו, אנחנו אומרים לילדים שלנו: אל תספרו את מה ששמעתם בבית. מה שקורה בבית נשאר בד' אמות. אבל הילדים שלנו הם תוצר של מציאות משונה, שבה אין דבר כזה ד' אמות. הכל פרוץ, הכל פתוח, הכל גלוי לכל. כל שיחה, ויכוח או דיון בין שניים הם פוטנציאל לשיחה, ויכוח או דיון פומביים, גם אם לא תכננו שכך יקרה. הילדים שלנו לומדים שממש בסדר לצלם שיחות אישיות ולהראות לכל העולם או להשמיע שיחות. וזה לא. זה לא, משום שאין שום דבר נקי, ישר או כן בשיחה שמרחף מעליה צל הפוטנציאל של הפומביות. הנה יום כיפור עושה את דרכו אלינו בצעדי ענק, ואם חשבנו על מה להתנצל, מצאנו לפחות דבר אחד. נדמה לי שהניסוח נכון הוא "על חטא שחטאנו על שנגענו במה שלא שייך לנו".
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
אני מתחיל מהסוף. הפריכיות עם השוקולד של Fitness היו טעימות! אחי ואני אהבנו את החיבור של הבריא והפחות בריא. השילוב היה מעניין וטעים גם עם שוקולד לבן וגם עם שוקולד חלב. הייתי מאוד שמח לספר מה אמא ואבא חשבו על זה, אבל האמת היא שלא ממש השארנו להם הזדמנות לבדוק, כי חיסלנו הכל, ואבא ממילא לא מתקרב לסוכר. אמא אמרה: “טוב שהשארתם מהביסקוויטים משיבולת שועל של Fitness”, עשתה פרצוף רציני וטעמה את זה שמגיע עם פירות אדומים. הביסקוויט בהחלט מצא חן בעיניה, אבל אם תשאלו אותי, היא הכי מרוצה מזה שכל מארז של ביסקוויטים מכיל שש אריזות אישיות, כך שזה לא מתייבש ולא מתפורר לה בתיק.
Fitness בר פריכיות שוקולד (84 גרם) - המחיר: 11.90-16.90 שקל; ביסקוויט Fitness (132 גרם) - המחיר: 10-14.80 שקל. תוצרת אסם-נסטלה
המלצת תרבות
ספר החלומות שלי”, שהגיע זה עתה למדפי חנויות הספרים, נראה כמו התגשמות חלום של יוצרתו, שרית אליהו. לצד מקום לביטוי אישי של כל אחד מהקוראים, כל כולו עוסק בשאלות מסקרנות כמו מה מרגישים בחלום, כיצד הם נוצרים, מדוע אנו זוכרים רק חלק מהחלום, מה כוחם - והשאלה האם יש הבדל בין חלומות בתרבויות השונות. חלופה נהדרת למחברת החלומות שמונחת ליד המיטה, ומתנה מעשירה למבוגרים ולילדים, מלווה באיוריה מלאי הדמיון של לנה גוברמן.
"ספר החלומות שלי" מאת שרית אליהו, איורים: לנה גוברמן. הוצאת עם עובד. המחיר: 118 שקל