אני לא אוהבת מלחמות. מצביאים מאז ומעולם נראו לי מטורללים. דרגה אחת מעליהם שכנו הנתינים, שיצאו בעיניים עצומות למלחמות. המקצוע הזה, “שכיר חרב”, תמיד נתפס בעיני כמוזר. נחילים של אנשים שעושים רק מה שאומרים להם? איזה מין שיגעון אנושי זה?
עם זאת, המציאות היומיומית שלנו כאן, בישראל 2017, הופכת את כולנו לשכירי חרב. ברחוב, בסופרמרקט, בכביש, מול הבירוקרטיה. זה לא טור מיואש, אף שמשתמע מהפתיח שכן. זה טור אופטימי, או לפחות כזה שמנסה להיאחז באופטימיות. זה לא קל. האמת מוכרחה להיאמר: רוב האנשים שסובבים אותי, בדיוק כמוני, מסתובבים בעצבים מרוטים, דרוכים לקראת הקרב הבא, שמי יודע מהיכן ינחת עליהם. כולנו מתהלכים עם אותה מנטרה שגורה בפינו: “זו מערכת מקולקלת”, אנחנו אומרים על מערכת החינוך. “הכנסת היא גוף מסואב”, אנחנו אומרים על נבחרי הציבור שלנו. “השירות של החברה הזאת מחורבן”, אנחנו פוסקים בעניינה של חברת האינטרנט שנותנת לנו שירותים וכך הלאה.
השבוע נתקלתי במקשה אחת של ערלות לב וטיפשות. בלי להזכיר מה ומי, אספר שיום־יום, כבר 168 שעות, בהן השעות שאני אמורה להקדיש לשינה, כדי להצטייד בכוחות לקראת היום שלמחרת, אני נאבקת על זכות בסיסית ביותר של הילד שלי. נתקלתי בפקידים עם ראש בגודל סיכה. נתקלתי באידיוטים שכותבים אלי בתגובות הודעות דוא”ל עם העתקים למיליון אחרים, רק בשם הכסת”ח ובלי שום רצון כן לספק פתרונות, הגם על זה, בדיוק על זה, הם מקבלים את משכורתם. פגשתי אנשים שמדברים איתי גבוהה־גבוהה על “הנהלים”. הילדים שלי כמובן עדים לכל זה, כי ככה זה. כשחיים בבית אחד, ערים לכל התנודות שפוקדות אותו. קל להישאב לתוך המנטרה ולהגיד: “כולם זיפת”, אבל זה לא יהיה נכון, כי לא כולם זיפת.
***
הטור הזה אופטימי, כי הוא עוזר לי לגבש את המחשבות הסוררות שמתרוצצות אצל כולנו. אין דבר כזה “כולם”. אין דבר כזה “מערכת”, בדיוק כפי שאין חיה כזאת “חברה מקולקלת”. כל מערכת – החינוך, הבריאות וכן הלאה, בנויה מסך כל הפרטים שמרכיבים אותה. כל מה שצריך, בפרפרזה על המשפט המקסים של הרב קרליבך, שגרס ש”כל מה שילד צריך בעולם, זה מבוגר אחד שיאמין בו”, זה אדם אחד. אחד שיקום ויגיד: הלו, ככה לא מתנהגים. אני רוצה ומחויב לפעול אחרת.
ובתוך כל הקלחת של הטיפשות והאיוולת מצאתי כמה כאלה. בודדים אבל בעלי מעוף וחשיבה בריאה. כאלה שלא מוכנים להסכים לטירוף של המצביא, יהא אשר יהא. כאלה שמוכנים לעצור לרגע, לגייס קשב עמוק, להעמיק בפרטים, ולהגיד: “זה מוכרח להשתנות”. נהלים נקבעו בידי בני אדם, ובאותה מידה בני אדם, עם מעט רצון טוב ושכל ישר, יכולים לשנות אותם.
אלו, אם תרצו, הם האור שמציץ מבעד לחרך בחושך הגדול הזה שמאיים לסגור עלינו. אז הטור הזה הוא טור תודה להם, וטור חיזוק לכל מי שמרגיש שהוא קורס תחת העול של מה שנראה לו כמו מערכת חסרת סיכוי. אין דבר כזה חסר סיכוי. ואת זה אנחנו חייבים, פשוט חייבים, לזכור ולהעביר הלאה, כי הייאוש, בניגוד גמור למה שכתב חנוך לוין, אף פעם לא נעשה יותר נוח. הייאוש הוא פריבילגיה שאין לנו, ואסור לנו בשום אופן לאמץ.
עיתונאי קטן שלי
מא אומרת שפעם מזמן היו גירים ולוחות בכיתות, ואחד התחביבים של התלמידים היה לראות את המורים הולכים יום שלם עם טביעות ידיים של גיר על המכנסיים. הגירים נעלמו, ובמקומם יש טושים ולוחות מחיקים, ובגלל זה אני חושב שהספר החדש “דינוזאורים: ספר־לוח” הוא ממש רעיון מגניב. אני מדבר על ספר קרטון, שבכל אחד מעמודיו יש שני לוחות שחורים כמו פעם, ומצורפים לו ארבעה גירים צבעוניים. בכל דף יש גם פרטים על דינוזאורים. בלוח הקטן בכל דף אפשר להתאמן בכתיבת מילים, כמו “שיניים”, “בליטה”, “רגליים” ומושגים נוספים שקשורים בדינוזאורים. בלוח הגדול יותר בכל עמוד יש הנחיות ציור של מינים שונים של דינוזאורים: טירנוזאורוס רקס, סטגוזאורוס ועוד. מי שפחות אוהב דינוזאורים, יכול לבחור בספר השני בסדרה, העוסק בחיות בר.
"דינוזאורים: ספר־לוח", הוצאת כנרת, 40 שקלים, לבני 3 ומעלה
המלצת תרבות
בלי ששמנו לב, שיבושים באקלים הפכו את חודש פברואר ללהיט גדול בכל מה שקשור לטבע, כך שהאביב כבר הגיע למדבר והביא איתו פריחה צבעונית מרהיבה. בכפר הנוקדים, בין ערד למצדה, יוצאים סיורים מודרכים אל הפריחה. זה קורה מדי שבת במהלך חודש פברואר בשעה 10:00 ברכבים פרטיים ובליווי של מדריכי טיול מהכפר. בין המסלולים והאתרים השונים: נחל רחף עליון, בריכת צפירה, נחל צאלים, הר גורני, דרך הגמלים ושבילי סובב ערד. אם ירד גשם, יתקיים סיור שיטפונות בליווי מדריכים מקצועיים, ובו צפייה בנחלים ובגבים המלאים.
סיורי פריחה מודרכים מכפר הנוקדים, 20 שקלים למבוגר, 10 שקלים לילד, בהרשמה מראש, 08-9950097, [email protected]