לא מזמן כתבתי על כמה שגיל ההתבגרות, כפי שהוא משתקף בשירים ובסרטים, הוא הונאה אחת גדולה. המציאות הרבה פחות זוהרת, שלא לומר מבאסת, שלא לומר מבלבלת, שלא לומר מזל שזה מאחורינו. תוסיפו לזה את העובדה שגיל ההתבגרות מתחיל היום מוקדם יותר מבעבר, ושרמות התחכום משנות צורה, והנה, העיסה הזאת הופכת למסובכת אפילו יותר. תשמעו מה מספרת לי מורה מהמרכז: "בזמן האחרון אנחנו עדים לתופעה מחרידה, של חתכים על הידיים והרגליים. הילדים מכאיבים לעצמם, כדי לברוח מבעיות. אחר כך הם מעלים את התמונות לרשת ומכניסים למעגל עוד ועוד ילדים. התופעה כבר מתחילה ביסודי, כי כשהם באים אלינו לחטיבת ביניים, יש להם כבר ניסיון. המודעות של ההורים כמעט אפסית". אני מודה שהשיפוטיות שלי זקפה ראש. אם הילדים שלי היו חותכים את עצמם (אמא, רק מלכתוב את זה כואב לי כל הגוף), לא הייתי יודעת מזה?
"תתפלאי, אבל לא. בחורף, למשל, כשהם לבושים היטב, לא רואים כלום. הם חותכים ברגליים מתחת לברך מאחור", היא מספרת. "את אחת האמהות הזמנתי וסיפרתי לה שהילדה חתכה את עצמה. אמרה לי שהם ידברו איתה ואחר כך דיווחו שהיא הבטיחה שזו הפעם האחרונה. התחלתי לשאול את הילדים שקרובים אליה, ואמרו לי שהיא עשתה את זה גם בבית הספר היסודי". אותה מורה מספרת על המצוקה הגדולה בהתמודדות עם התופעה.
****
זה היה רגע נדיר בו נשארתי בלי מילים, ואני מעבירה, במסגרת שירות הכרחי לציבור הקוראים, את רשות הדיבור אל יקירת המדור, ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית.
כצנלסון, מחברת "מה עובר לך בראש" עם פרופ' עמירם רביב (הוצאת מטר), אומרת שפגיעה עצמית היא תופעה מוכרת, שנחשבת לסימפטום בעל מאפיינים התמכרותיים. "מדובר בתופעה שכל מי שמטפל בבני הנעורים פגש, בעיקר אצל מתבגרים עם הפרעת אישיות גבולית", היא מסבירה. "פגיעה עצמית זו לא נחשבת לניסיון אובדני, אבל עלולה להידרדר לכך אם אין התייחסות נכונה לסימפטום. לעתים בני הנוער טוענים שהפגיעה העצמית היא דרך למניעת מעשה אובדני. גם אם אין כוונה אובדנית, זיהום עלול לגרום לנזק גדול מאוד".
מה הפירושים לתופעה הזאת?
"האחד - איתות על מצוקה נפשית. החצנת כאב פנימי כדי לקבל יחס משמעותי ועזרה או כדרך תקשורת עם הסביבה. השני - ניסיון להחליף כאב נפשי בכאב פיזי או כאב בלתי נשלט בכאב נשלט או כאב שמחבר את האדם המנותק מגופו, לגוף. לעתים זו אולי דרך להענשה עצמית וביטוי לתוקפנות כנגד האני, ולעתים התעללות עצמית בקרב מי שחווה התעללות בעברו. בשונה מההתעללות הלא נשלטת בעבר, הפעם ההתעללות נשלטת על ידי הפוגע. הפגיעה העצמית עלולה להיות גם דרך להסתיר את הגוף, כדי להימנע מקשר מיני שמזכיר את הפגיעה".
מורים מספרים שילדים מעבירים ביניהם תמונות בוואטסאפ.
"מתבגרים עלולים לחקות חברים שמעלים לרשתות החברתיות את צילומי הפגיעה העצמית, אך ספק אם יחקו התנהגות תוקפנית כזאת ללא סיבה פנימית של המתבגר. לעתים קרובות תופעה זו היא סימן אזהרה למצוקת המתבגר. השיתוף האינטרנטי בתכנים של פגיעה עצמית עשוי להוות אמצעי לקבלת תמיכה להפסקת הפגיעה או לחלופין, אמצעי ה'מגרה' פגיעה עצמית ומאפשר שיתוף בשיטות פציעה ואפילו כרטיס כניסה לקבוצה חברתית".
מה אפשר לעשות?
"כעס על מתבגר שפוצע את עצמו או לחץ לא לחזור על ההתנהגות באמצעות הסכמי אי פגיעה עצמית, למשל, לא עוזרים ועלולים אף להזיק. גם מהלך טיפולי נכון לא מתמקד בהעלמת התופעה, אלא בסיבות היותר עמוקות שגרמו לה. השקעה בשיפור קשר ההורים ומשפחה בקשר עם המתבגר היא לעתים דרך לצמצם את התופעה. במקביל, עובדים בטיפול על דרכים להתמודד עם לחץ, תסכול וכעס, דרכים לשליטה עצמית וויסות רגשי. פגיעה עצמית מהווה אתגר טיפולי קשה, בין השאר בגלל החרפת הפגיעה עם הזמן – תדירות עולה, יותר מקומות בגוף ועם יותר אביזרים פוגעים, הופעת הסימפטום כטקס חזרתי, והצורך לא לגעת ישירות בבעיה ולתבוע הפסקתה, אלא בגורמיה. התייחסות לפגיעה עצמית כמניפולציה עלולה להרחיק את המתבגר מטיפול. לעתים הטיפול הפסיכולוגי כולל גם טיפול תרופתי להפחתת רגשות שליליים".
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 12)
אני יותר ויותר חושד שכשהורים קונים לילדים שלהם צעצועים, הם בעצם מתכוונים לקנות לעצמם. להיות מבוגר זה כל כך מעייף לפעמים, שהכי כיף לחזור, כנראה, להיות תינוק. ההוכחה לזה היא התגובה של המבוגרים כשהם רואים, למשל, צעצוע שמזכיר להם משהו שהיה גם להם. בלי להסגיר שמות, ראיתי אישה די בוגרת מתלהבת לפחות כמו הילד בן השנתיים ששיחקתי איתו בלוח הציור המגנטי, שמגיע עם כרית, של המותג "בטאט". הלוח מגיע עם עיפרון מיוחד וארבע חותמות בצורות של חיות. חותמים, מציירים, מוחקים, ושוב ושוב ושוב. בטח אם הייתה פה מרפאת בעיסוק היא הייתה אומרת שזה עוזר למוטוריקה העדינה ודברים כאלה, אני הרי לא, אז אני רק מודיע שזה ממש כיף לקטנים ולגדולים.
לוח מגנטי מחיק, 129.90 שקלים, להשיג בשילב
המלצת תרבות
כמה פעמים רציתם לוותר על הסיפור לפני השינה כי הייתם עייפים מדי או כי היו לכם דברים אחרים לעשות? וכמה פעמים אחרי שקראתם את הסיפור לילדים שלכם, והם עליכם או מכורבלים בשמיכות שלהם אמרתם לעצמכם שזה משהו שלא תרצו להפסיק לעשות? כבר רבות דובר על הכוח של הקראת סיפור לילדים לפני השינה, ו"חטפן הספרים" לא מתבייש להצהיר שכולנו זקוקים לסיפור לפני השינה. זו הזדמנות להיות יחד, לעשות את המעבר מהיום ללילה בצורה רכה וגם ללמוד משהו - הורים על הילדים והילדים על ההורים. ב"חטפן הספרים" מתחילים להיעלם בלילה ספרים מהספריות של ילדים, וארנבת צעירה הולכת לפתור את התעלומה. נוסף לסיפור המתוק שכתבה הלן דוקרטי (תרגמה וחרזה גליה אלוני־דגן), על האיורים הנהדרים של תומס דוקרטי אפשר להסתכל בלי סוף. לבני 3־6.
"חטפן הספרים" מאת הלן דוקרטי, איורים: תומס דוקרטי, בהוצאת כנפיים וכתר, מחיר: 68 שקלים