מערכה ראשונה: “ג’ הוא אדם נחמד, אבל עיתונאי שלא מבין הרבה בכלכלה. י’ הוא איש סימפטי, אבל שטחי. ולמה אני צריך לשמוע את א’ כבר שנים מקשקש בקומקום ברדיו? את מי מעניינת דעתו?” שאל האיש המתהדר בתארים מרשימים. “אתן לך דוגמה”, המשיך. “קו העוני. את יודעת מה זה קו העוני? קו העוני זה... וזה...”, הפליג בהגדרה קלינית. “ואתם בתקשורת, כל מה שאתם עושים זה פסטיבל של העוני ארבע פעמים בשנה. אתם אפילו לא יודעים מה זה קו העוני!”
אני נשבעת שחונכתי היטב. לימדו אותי לכבד בני אדם, אבל פה כבר לא יכולתי לשאת את זה. נימת הביטול המתמשכת, הזלזול בעיתונאים, ההיצמדות להגדרות קליניות שבינן לבין המציאות בשטח אין הרבה. ניסיתי לבנות נימוק מסודר, שאומר: היי, עצור פה. ג’ מבין המון בכלכלה. זה מה שהוא עושה כבר כמה עשורים. י’ הוא הכל פרט לאדם סימפטי, הוא די פרצוף לימון, אבל שטחי הוא לא. ואנחנו, העיתונאים, רובנו עובדים בתחום הזה, הגם שהוא לא מתגמל כלכלית בשום קונסטלציה – למעט כמה מפונקים הקרויים “טאלנטים”. זה משלח יד מתיש, חד־צדדי, רק משום שאנחנו רוצים להביא כמה שאפשר תיקון לעולם הקשה הזה.
לא הרבה יצא לי מתוך המשנה הסדורה הזו שביקשה לבקוע החוצה ואיכשהו נתקעה בדרך. “חן חן על ההגדרה הנאה והנקייה ל’קו העוני’. השכלתי”, הודיתי לו בנימוס מאולץ. “אלא שיש לי תחושה שגם אם ינחת לך ילד עני על הראש, לא תזהה אותו. אתה יודע מה? חמש דקות מהבית שלך יש מפעל הזנה שהקימה אישה שאני מאוד אוהבת לטובת ילדים. כשהם שואלים אם האוכל שהיא הביאה טעים, היא משיבה להם: ‘אותי לימדו שהתבלין הטוב ביותר זה הרעב’. והם אוכלים. הם אוכלים כי זה מה שיש, וזה יותר טוב מכלום. כל מה שאתה צריך זה לפקוח עיניים ולהסתכל עליהם, מבעד למילים המצוחצחות”.
מערכה שנייה
הילדים שלי יודעים שלאמא יש 36 שעות ביממה, ואם אפשר היה לקנות עוד כמה, היא הייתה עושה את זה. הם נולדו לתוך המציאות הזו. פעם ב־, לא יודעת לתארך בדיוק, הגוף שלי אומר: “הגזמת, אחותי”, ואני נופלת למשכב. שלושה ימים חצי גוססת. אם היה לי מדחום כספית, הוא היה מתפוצץ. “לפחות תרזי!” אומרת לי ע’ אהובתי, אבל אצלי המנגנון משונה: דווקא כשאני חולה חצי מתה, התיאבון נפתח. כלום לא מתפקד, חוץ ממנו. כאילו הגוף מבקש לומר: אני רוצה להתחזק. בואי נדלג יחד מעל המשוכה הזו של הקושי הגדול. בואי נבין אותי כדי שלא אתפרק לגמרי.
מערכה שלישית
השבוע הבן שלי חזר מבית הספר. בדרך כלל זה עובר בשלום. הפעם איתרע מזלו והוא נתקל בחבורה של נערים שלאחד מהם התחשק לירוק לו על הרגל. “מה אתה עושה?”, שאל הבן שלי. “יורק עליך, יא זבל”, ענה לו היורק. “אני רגיל לירוק על זונות”. ככה, כי בא לו. כל התורה העקומה שלו על רגל אחת.
מערכה רביעית
באותו יום מישהי שמעולם לא פגשתי סיפרה בגרון חנוק שאין לה איך לחגוג את הפסח. היא אם חד־הורית בלי עורף משפחתי, בלי כלום. הכי שקופה, עובדת כמו חמור. לקחתי מעטפה, הכנתי חבילת בגדים, ארגנתי מתנות ואמרתי לילדים: "אתם מוזמנים לשים פה תרומה קמחא דפסחא". איש כנדבת לבו. הקטן הלך לקנות מתנה לבת שלה, ילדה בת שש, שיהיה לה חג שמח. האיש שלי הסיע אותי אליה להניח לה את הדברים ליד הדלת. זו תגובתי למתרחש במערכות הקודמות. זו יציאת המצרים שלי. זו החירות שלי. לא להיגרר למדמנה הזו שנקלענו לתוכה. דווקא בימים הכי קשים העולם, כמו הגוף, זקוק להזנה מיוחדת. חג שמח.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 12)
שמתי לב שכל חדרי הילדים בישראל נראים אותו דבר. המיטות הבהירות עם המגירות שצבועות בצבעים שונים (ורוד לבנות, תכלת לבנים. תמיד!), התמונות הקטנות של החיות והמצעים עם העננים. בקיצור, אם רוצים לתת מתנה לתינוק, יש סיכוי טוב שהוא כבר קיבל את אותו דבר מל א פעמים. לכן אני מציע לקראת פסח לתת מתנה מקורית: בובות מיוחדות בעבודת יד של אמניות. אמא אמרה לי שחלק מהן בוגרות בצלאל, וחלק הביאו איתן את הכישרון מחו”ל כי הן עולות חדשות. את הבובות המתוקות האלה (כל אחת שונה ממש) אפשר למצוא ב”זוטות”, סטודיו אמנות בירושלים שנועד לקדם אמניות. חלק מההכנסות מוקדשות למרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בירושלים (זה משפט של אמא). אפשר למצוא שם גם תמונות מצוירות קטנטנות, מיניאטורות של כבשים מלבד, שעשו ילדים עם אוטיזם מבית לחם, והכל עבודת יד כמו של פעם.
“זוטות" - סטודיו, גלריה חברתית ומרכז תרבות, בית הכרם 19, ירושלים, טלפון: 052-3301777, מחירי הבובות: 30־250 שקלים
המלצת תרבות
בתרבות היהודית, הופעת הבכורה של ילד מגיעה בליל הסדר כשהוא שואל "מה נשתנה". בפעם הראשונה שאלוהים פוגש את האדם הוא שואל אותו "איך?" כדי שאמירת ההגדה לא תהפוך לאוטומט ונזכור תמיד לשאול שאלות בזמן ולא אחרי מעשה, הוקלט "קול ההגדה", כלומר הנוסח בשלמותו המיועד למי שלא מפריע לו לשים דיסק במהלך הסדר. דן כנר מקריא את ההגדה עם פירוט של כל מצוות ליל הסדר, והאחים גיא ורועי זו־ארץ מלווים בשירים בלחנים מסורתיים. טוב לזמן הסדר, ולא פחות – לימים שלפני. הערכה כוללת דיסק אודיו והגדה מודפסת.
"קול ההגדה" של חברת Mor&lir, מחיר: 98 שקלים, להשיג בצומת ספרים וברשתות השיווק