לפני שבוע מיני בוס חגג יום הולדת שנתיים- מזל טוב! היה כיף, עשינו מסיבה ואני אפילו חושבת שהוא נהנה. נכון שמדי פעם הוא נטש את כולם בגלל שנראה לו מעניין יותר לפתוח מתנות ובשלב מסוים גרם לי לזנק לעבר האורחים ולחטוף מידיהם את השקיות כדי שהוא לא יתחיל לקרוע אריזות מול 30 ילדים אחרים, אבל בגדול אני יכולה להכתיר את האירוע כהצלחה.
איך יודעים שאירוע עם 30 ילדים בגילאי חצי שנה עד 3 הצליח? קודם כל כולם בחיים, כל הגפיים חזרו מחוברות לילדים שהגיעו איתם ולא היה דם או סימני נשיכות. מעבר לזה הרבה הורים התקשרו להגיד כמה כיף היה, מחווה נעימה שלא אומרת כלום חוץ מהעובדה שחברים שלי הם אנשים מנומסים. מה שכן גרם לי להרגיש שעשיתי משהו נכון הוא העובדה שכולם אמרו שהילד שלהם נרדם רגע אחרי המסיבה. כי זה תו האיכות האמיתי- ילדים עייפים. ואז זה קרה, מיני בוס הלך לישון וקם לעולם חדש ומרגש של גיל שנתיים הנורא. בכל פעם מחדש אני מתפלאת מאיפה הבוס מכיר את כל המשברים הקיימים בחייו של ילד. מגיל שבוע הוא מתנהל כאילו הוא חיי בתוך מדריך ההורים של גוגל ועובר ממשבר למשבר ביעילות ובדיוק של חייל קומנדו.
קפיצות הגדילה שלו הגיעו בדיוק על פי הספר, כך גם משבר גיל ארבעה חודשים, תשעה חודשים, תשעה חודשים ושבוע ובעצם כל משבר שינה ותהליך אחר שתינוקות עוברים לפני שהם הופכים ליצורים מועילים בחברה שלנו. יש סיכוי שהילד קורא מדריכי הורים כשאני לא שמה לב. כיאה למיני בוס, יום אחרי יום ההולדת הוא כבר ידע שהגיע הזמן למשבר, או כמו שאני גיליתי: תקופת ה"לא רוצה".
בגיל שנתיים ויום קיבלתי ילד שמכיר רק את המילה "לא" והוא מעוניין להשתמש בה כמה שיותר כדי לנסות למדוד את הזמן בין התעקשות על דברים כמו לאכול מרק עם מזלג לזמן בו מתחיל לצאת לאמא עשן מהאוזניים. לזה מצטרפת העובדה שהילד לא מבטא עדיין את האות ל' כך שהוא מסתובב בבית כמו ראפר בתחילת הקריירה בהארלם ומדקלם "יו יו יו יו יו". הוא לא רוצה.
לא רוצה לישון, לא רוצה לאכול, לא רוצה להיכנס לאמבטיה ואז לא רוצה לצאת מהאמבטיה. לא רוצה פיג'מה, לא רוצה גן. רוצה את אבא ורוצה לראות את אמא מגלה דרכים חדשות לשמור על שפיות ולספור עד 10 ב82- שפות. כשפניתי לעזרה מחברות שכבר עברו את גיל שנתיים הן ענו לי בדיוק את מה שעונה כל אמא שמסתכלת עלייך ממרומי כמה חודשים הבדל - זה משבר, הוא יעבור. בשלב מסוים. בינתיים צריך לשרוד ולהסביר לאיש העצבני שמסתובב לך בבית שלא אוכלים גלידה לארוחת ערב ושלצחצח שיניים זה דבר טוב.
מצד שני, זה נתן לי רעיון מצוין להתנהלות בחיי היום יום שלי, מסתבר שכשאת אומרת לא, את אולי גורמת לאנשים לשנוא אותך אבל בסופו של דבר את מקבלת כל מה שאת רוצה. בניגוד מוחלט לכל מה שחונכתי להיות, מסתבר שלרצות אחרים עושה אנשים אחרים מרוצים בזמן שאת מסתובבת עייפה ועצבנית.
אז אולי יש לי מה ללמוד מהבוס שחיי אצלי בבית, אולי הדרך הנכונה היא להגיד לא. לא לכביסה ולא למטבח (האמת שאת אלו כבר ביססתי בתחילת חיי הנישואים שלי). להגיד לא ללקום ב5:30 בבוקר רק כדי לראות מה יעשה הבוס אם אף אחד לא יבלה איתו בשעות בהן אפילו מחלקי העיתונים עוד לא יצאו מהבית. להגיד לא לאמהות בגן שרוצות שאביא טנא מקושט בקשקושים כלשהם מחנות נידחת שצריך לחפש בשבילה חניה במשך 40 דקות. להגיד לא לאפיית עוגה למסיבת שבועות ובעיקרון להגיד לא לכל דבר שדורש ממני להיפרד מהמזגן.
מהיום אני והבוס עושים רק מה שאנחנו רוצים. חפשו אותנו בג'ימבורי, רצוי כזה ליד חנות של זארה.