לפני שבועיים ארזתי את מיניבוס, אבא שלו ועוד כמה בני משפחה ועליתי על טיסה לכיוון מדינה בה אוכלים בגטים ושותים יין ורוד. אחרי עיכוב של שעתיים על מסלול ההמראה, ילד שהשתמש בי כקיר טיפוס ואינספור קרואסונים שקניתי למיניבוס ואכלתי בעצמי הגענו ליעד. בתחום אטרקציות הילדים הצרפתיות אין לי מה לחדש, אלו אטרקציות לילדים, משלמים ביורו ואומרים "מרסי". לי יש אטרקציות משלי בחו"ל והן כוללות בחינה מקרוב של הורים מתרבויות אחרות. הרי את אימהות הג'ימבורי דוברות העברית והמבטים המתנשאים שלהן אני מכירה, לעומתן הורות בינלאומית היא חדשה ומעניינת.
העובדה שעליתי לישראל לפני שלושה עשורים הופכת אותי לבעלת מוצא לא ברור לאנשים בחו"ל, אני רוסיה אבל מתנשאת לגובה מטר ופודל כך שהמראה שלי מטעה רוסיות אחרות, הן חושבות שאני עוד איכרה אומללה שמשתרכת אחריהן עם הילד המתולתל שלי ולא מעלות על דעתן שאני, בדיוק כמוהן, דוברת רוסית. כאילו שרגליים באורך מצטבר של 2.2 מטר ועצמות לחיים של קרדשיאן הן דרישת הסף לידיעת השפה. בגלל שאני בלונדינית שכמעט ולא מדברת עברית מחוץ לרחובות תל אביב הישראלים חושבים שאני עוד אירופאית מתנשאת והצרפתים, שהם עם מתנשא אפילו יותר מהרוסים, בטוחים שאני איזו חיה לא רלוונטית מאזור הים התיכון ולא מעלים על דעתם שעשיתי בגרות בצרפתית. ארבע שפות (גם אנגלית, נראה מעולה בקורות החיים) משדרגות כל טיול לחו"ל, אני יכולה להאזין כמו מרגלת לכל שיחה ברדיוס של שלושים מטר מבלי להרוס את הכיסוי שלי: אני שומעת ריבים, קמצנות, חרמנות, עצבים ודברים דוחים במיוחד שאנשים אומרים כשהם חושבים שאף אחד סביבם לא מבין. אבל מה שהכי כיף לגלות הוא שבסוף כולנו אותו הדבר.
כל ההורים עייפים: באמצע פארק יפיפה עומד מתחם צבעוני מלא במתנפחים וטרמפולינות. הוא ממוקם בדיוק בנקודה בה הסטלנים ששוכבים על הדשא ואוכלים קרואסונים יכולים לצחוק על ההורים שמתרוצצים באזור היחיד בפארק בו אין טיפת צל. במתחם הספציפי הזה דופקים את ההורים בכך שהמינימום הוא קניה של שמונה כרטיסים, כל מתקן מצריך שניים, כך שכולנו נאלצים לבלות בגיהינום המתנפח הזה מינימום שעה. בעודי מתבשלת בתור לבריכת מים בה הילדים מקבלים סירות פדלים קטנטנות וההורים מתפללים שהם לא יטבעו, אני עומדת מאחורי שתי אמהות יפיפיות "את מעלה אותו לסיבוב?" שואלת רוסיה א' "סיבוב?" עונה לה רוסיה ב' בחיוך בוהק כשהיא בודקת שלא דבק אבק איכרים בנעלי השאנל שלה. "הוא לא יוצא מהמים עד שאנחנו מסיימים את כל הכרטיסים המסריחים האלו כדי שנוכל לעוף הביתה". אני איתך, רוסיה ב'. כולנו באותה סירת פדלים לוהטת.
מזלגות ומסעדות: "ילדים אירופאים יושבים במסעדות ואוכלים בסכין ומזלג מגיל שנה" זה קשקוש שאנשים אומרים כדי למלא זמן אויר. ילדים אירופאים בוהים כמו זומבים באייפון בדיוק כמו הישראלים. הם אוכלים כשנותנים להם אוכל וזורקים את המזלג על השיער של אימא בדיוק כמו הילדים בבית הקפה מתחת לבית של כולנו. הם פשוט בלונדינים ולבושים טוב יותר בזמן שהם עושים את זה ואימא שלהם שתתה באותו ערב הרבה יותר יין ורוד ממה שכל ישראלית ממוצעת שותה בשבוע, אז זה פשוט מצחיק יותר בעיניה.
הילדים של כולם חארות לפעמים: אנחנו הישראלים אוהבים להגיד שיש לנו "חוצפה ישראלית" למרות שכולנו יודעים שזו סתם חוצפה ולאירופאים קפואים אנחנו נראים כמו להקת קופים מורעבת בחיפוש אחר בננות, רגע לפני שהם פולים כינים אחד לשני. שלא תטעו, הילדים שלנו אולי צועקים שהם רוצים גלידה, אבל כל הילדים של כל ההורים בעולם צועקים, נשכבים על הרצפה בצרחות ורוקעים ברגליים כמו בריקוד גשם פסיכוטי. ההתלבטות בין לזרוק עליהם את הדרכון ולפתוח בריצה לכיוון השדה או לעשות כאילו זה לא הילד שלך היא אוניברסאלית. הצעקות שלהם פשוט נשמעות טוב יותר בצרפתית.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים במעלית של המלון, מספרים באיזה אזור אתם מזיעים ופותחים דיון לגבי אורך המסדרון בהשוואה לדחיפות שלכם להגיע לשירותים אחרי הקפה, שימו לב: זו שמדברת בשקט בשפה זרה עם הבן שלה כנראה רק מחכה שתצאו כדי שהיא תוכל לצחוק עליכם.