כתבתי לא פעם על זה שגיל ההתבגרות הוא דוחה למדי, אם כי, על פי כל מה שטוענים החוקרים, זהו גיל הכרחי, ומי שלא יעבור אותו בזמן עתיד לאמלל את סובביו ואת עצמו. כבר התרגלתי לכך שהילדים שלי, שפרצו אל גיל ההתבגרות די במקביל, חושדים שאנחנו דבילים, נודניקים וטרחנים, ותוהים בינם לבין עצמם איך קרה שיצורים שמיימיים כמוהם יצאו מאמא ומאבא כמונו.



זה בסדר. גם אני הייתי שם. תיקון: אני הייתי ממש מפלצת בגיל ההתבגרות. עובדה: אפילו אני לא חיבבתי אותי. בתוך כתב האישום שגוללתי אל ועל הוריי באותם ימים הופיעה שורה של סופרלטיבים, וראו זה פלא, הנה, זה מגיע גם אלי. וכשחשבתי שכבר שמעתי הכל, הילד שלי הטיח בי: “את סחית. כן, זה מה שאת”.



אני? סחית? אוי ואבוי. אם אני מבינה נכון, המילה “סחי” נועדה לתאר אדם פיכח יתר על המידה, כלומר כזה שרואה את הדברים באופן צלול, לא מסטול – לא מיין, לא מסמים, לא ממצב מתמשך של מסדר כנפיים עצמי ולא בכלל. סחי. שיממון.



איך קרה שהגעתי לתחתית שרשרת המזון של העלבונות, שהילד שלי קורא לי סחית? אני, שניגנתי עם אנשי להקות הרוק במקומות הכי אפלוליים, שראיתי את הרחובות מתעוררים לאט, שפרקתי כל עול. בהתחלה התגוננתי. ניסיתי להסביר לו שאולי הוא לא מבין, אבל אמא שלו בכלל לא סחית. כלומר, היא סחית חדשה, נובו־סחית, כי ככה זה. עם כל ילד נולדת אמא, ולאמא יש אחריות מובנית מעצם היותה אמא. היה לי נאום כל כך סחי, שאפילו אני הייתי במבוכה מעצמי. אז שתקתי.



האסימון נפל



אחר כך הבנתי את מה שלא הצלחתי להסביר לילד שלי. הרי ראיתי אותם מקרוב, את אלה שלא היו סחים, בגיל ההתבגרות. חלקם יצאו בשלום מהפרק הזה בחייהם והשאירו אותו כזמן שנשענים עליו בהתרפקות מהולה בבהלה. חלקם מאושפזים, חלקם מרחפים בעולמות עליונים אחרי שהשיבו את נשמתם לבורא, וחלקם לא מצאו את עצמם עד היום. תועים בדרכים ובשבילים שהחיים מזמנים להם.



אני זוכרת את הלילה ההוא, את הטריפ של ד’. לא ידעתי מה זה טריפ, אז הסבירו לי. “בול קטן. את לוקחת וזה משנה לך את מצב התודעה. אסיד. אל־אס־די. 12 שעות שאת עפה. את זה המציא דוקטור הופמן. הוא בדק אותו ורכב יומיים על אופניים בלי הפסקה”. פייר, נבהלתי מהרעיון. החזקתי מעצמי, כמתבגרת, מישהי שמצב התודעה שלה ממילא פרוץ לארבע רוחות שמיים. לא מספיק זה, שגם אתעופף עם המשקל העודף שלי? לא תודה.



ד’ עמד על מדרכה בגובה 15 ס”מ בערך בהר ציון עם מבט מבועת בעיניים. החומות נשקפו ממול. “אני לא קופץ”, הודיע לנו בקול רועד. “לא קופץ! אני אמות!” הלב שלו נראה כאילו הוא מאיים להתבקע מהחזה. לא עזרו כל השכנועים שלנו שזה 15 ס”מ ושמקפיצה מגובה כזה אף אחד עדיין לא מת.



אני זוכרת גם את ע’, הבת של הפרופסור החביב, שנסעה למזרח הרחוק וחזרה קשורה לאלונקה אחרי שהשאירה שם את שפיותה בגלל פטרייה אחת יותר מדי. ואת נ’, שהייתה הילדה הכי יפה והכי מוכשרת בעולם, ולקחה כדור אקסטזי. לילה שלם היא חיבקה עץ אחרי שהייתה משוכנעת שזו אהבת אמת. אחר כך הגיע הדאון הגדול.



הם כולם סקרנו אותי מאוד, אהבתי אותם באמת, אבל הבנתי שעם הנפש לא כדאי להתעסק ושהם הלכו צעד אחד רחוק מדי. חוץ מזה, לי היו מספיק צרות


משל עצמי, וד”ר סוס טען ש”עם רגליים בנעליים, עם שכל בראש, תמצא את הדרך שלך, אל תחשוש”. בשיא הכנות, אני לא יודעת כמה השכל שלי היה פעיל אז. לי היה בעיקר מזל. “אתה יודע מה”, אמרתי לבן שלי, “אני סחית. אמא שלך סחית”.