בעודי שוכבת במיטה, מהרהרת בפתטיות של חיי ובוהה בשקרים של אנשים אחרים באינסטגרם, הגעתי לאחת הנשים שאני הכי אוהבת לצפות בה – אביבית בר זוהר. אביבית מראה לי בכל יום שמלת מיני חדשה, מספרת על היום עמוס תוספות השיער שלה, מסבירה לי שאם אני רוצה שבעלי לא יבגוד בי אני צריכה לחכות לו בבייבי-דול במיטה כשאני מאופרת ומפונפנת ובין לבין מזכירה שמרק כרוב אפשר לאכול ללא הגבלה, למרות שלדעתי עדיף להוריד אותו באסלה ישירות מהסיר.
אני מתה עליה. הרי בואו נודה בזה, גם אם היא 100% רצינית בכל מה שהיא אומרת, אני לא באמת לוקחת אותה ברצינות. גם מיניבוס רציני לחלוטין כשהוא מסביר לי שצריך להגיד למכוניות שלו לילה טוב אחרת הן לא ישחקו איתו בבוקר, ואני מאמינה שהוא מאמין בזה, אבל זה לא אומר שאני מתחילה להכניס שמיכות לתוך המוסך. בגלל זה אני לא מבינה למה כל כך הרבה נשים מתעצבנות על בר זוהר. נכון, היא אומרת שאם אתן לגבר שלי לצאת מהבית לא מסופק הוא ללא ספק ירוץ אחוז אמוק וחרמנות לשכנה שלי, אבל היא לא מכירה את הפלוס אחד שלי, הוא שונא לרוץ. אם נסתכל לרגע על התמונה הגדולה, וכשאני אומרת גדולה אני מתכוונת לעשות זום אאוט ממה שהיא אומרת ולהגיע לנקודת תצפית של אסטרונאוט, אז בגדול היא לא לגמרי טועה.
אני לא אומרת שכולנו צריכות לבלות את היום בציפייה לגבר שיחזור מהעבודה כשאנחנו מתנדנדות במהופך מהתקרה עם ליפגלוס שמטפטף לנו משהפתיים, אבל בין בובת מין מתנפחת לאורנגאוטן בטרנינג יש די הרבה טווח. וכל מה שהיא אומרת, אם אני מבינה נכון את התורה, זה שאף גבר לא באמת שמח לחזור הביתה ליצור מערות ממורמר ופרוותי שמנשנש סלט ברוטב שום בזמן שהוא מקפל כביסה.
אני רואה את זה בעיקר אצל אמהות, נשים שחושבות שלהפוך לאמא משמעותו לטפל בילדים ובדרך להזניח את עצמן ואת הזוגיות שלהן. ואני לא אומרת את זה רק במובן של לסדר ציפורניים או לתחזק את הפן, אני מדברת על הזנחה בכל יתר התחומים. נשים נוטות לבטל את הרצונות שלהן, לוותר על קריירות, על תחומי עניין או על חברות שעדיין לא הגיעו לאותו הסטאטוס רק בשם האמהות.
אחד המשפטים השנואים עלי הוא "מי הייתי בכלל לפני שהפכתי לאמא?" ובכן, היית אישה, יפה ומשעשעת כנראה, אולי משכילה ואולי עם קריירה וחיי חברה פורים, כנראה שהיית מעניינת מספיק כדי שמישהו בעולם הזה יחליט שהוא מוכן לחיות איתך מבחירה תחת אותה קורת גג ואפילו לייצר אדם חדש שהוא חצי ממך, אל תזרקי את כל זה לפח רק כדי לאדות ברוקולי. נכון שהאמהות מעייפת וגוזלת זמן, אנרגיות, סבלנות ולעיתים גם את הרצון לחיות אבל זה לא נותן לנו פס לוותר על עצמנו ולהפוך לנשים שמריחות כמו סל כביסה ויכולות לנהל שיחה אך ורק בנושאים כמו תחליפי חלב או קקי.
עולמה של אביבית סובב אולי סביב הגבר שחשוב שלא יברח, אבל בעיני נכון יותר להסתכל על זה מהצד של האישה – כשאת הופכת לאדם שכל מהותו מסתכמת ביצור אחד ויחיד אל תתפלאי שאנשים לא מתעקשים להיות בקרבתך. וזה לא רק הפלוס אחד שלך, זה יכול להיות החברות או מקום העבודה, אבל זה בעיקר יכול להיות את בעצמך, כשתסתכלי במראה בעוד כמה שנים ותביני שאת לא בדיוק איפה שאת רוצה להיות. נכון שלהישאר אותה אישה מעניינת ומרגשת שהיית לפני האמהות הופך להיות קשה ומעייף, אבל אין דבר משעמם יותר מנשים שכל מה שהן מדברות עליו עליו הוא ההבדל בין גן אנתרופוסופי למונטוסורי, כי בדקתי, ההבדל היחיד הוא שהם עולים יותר.
בגלל זה יש דברים שאני נלחמת על לשמר גם אחרי האמהות למרות שהם אולי נראים פחות חשובים. אני לא מוכנה לוותר על מפגשים עם חברות, מנסה להיראות בסדר למרות שבדרך כלל הלוק שלי הוא של מישהי שנראתה טוב בעיקר אתמול, משתדלת לפתח את עצמי בכמה שיותר תחומים ולא מפסיקה ללמוד. אני בעיקר מנסה לשמור על אורח חיים דומה לזה שהיה לי ולפלוס אחד לפני שהפכנו להורים, גם אם זה אומר לתכנן את הספונטניות. ואני עושה את זה בשבילי ורק אחר כך בשבילו או בשביל הזוגיות שלי, שאני לא רוצה שתתקלקל רק בגלל שהחלטנו להגדיל את התא המשפחתי. כי יש דברים שאסור לוותר עליהם, גם אם לשמור עליהם הופך להיות מסובך יותר. כמו יין, אין סיכויי שאני מוותרת על כוס יין.